הסוגייה שעלתה לאחרונה על הפרק איננה פשטנית כלל ועיקר אלא מגלמת בתוכה את המחלוקת בין שני הזרמים שבעם, הזרם החילוני - יזכור עם ישראל, והזרם הדתי - יזכור אלוהים.
אין מחלוקת שצריך לזכור את הנופלים במערכות ישראל וכפי שאנו אומרים: "במותם ציוו לנו את החיים". נדון תחילה בשאלה פילוסופית ומעמיקה מה לזכור ומדוע לזכור. שאלה זו מקבלת תשובה שונה בכל אחד מהזרמים.
לפי הזרם החילוני העם צריך לזכור את הנופלים. מי זה העם? אנחנו הפרטים המרכיבים אותו. מדוע לזכור כי עלינו להכיר תודה לנופלים על הקרבת חייהם למען הארץ למען תושביה ובתוכם לא רק היהודים אלא גם הדרוזים ואחרים שמשרתים בצה"ל. אנו זוכרים למעננו, לתחושה שלנו. התחושה היא של הכרה והזדהות והשתתפות בצער המשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהן במערכות ישראל.
לפי הזרם הדתי הזיכרון אינו רק של הפרטים ושל כלל הפרטים היוצרים את העם, אלא הזיכרון מקבל ממד עמוק יותר ונצחי. זיכרון של מי שיצר את העם, של מי שיצר את האדם ומי שמנהיג את העולם. העומק של הזיכרון הוא גם באמונה שיש לנופלים נשמה ומנוחתם בעדן. הזיכרון אינו של אדם שחי פעם ושב אל העפר כדרך כל בשר, אלא זיכרון של מי שיש לו חיות נמשכת ומשמעות גם לאחר המוות ואמונה בתחיית המתים.
משל למה הדבר דומה? לשאלה מה חשוב יותר - העץ או הפרי שהוא נותן? ובמשל הזה הפרי הוא האדם והעץ הוא העם. הרי התכלית של העץ היא הפרי והפרי יש לו חיים זמניים. הוא נאכל או מתכלה, ואילו העץ מושרש באדמה, הוא קיים שנים הרבה ונותן פירות בעונתו. ומצד שני גם הפרי הזמני נושא בתוכו זרעים שמהם ניתן לנטוע עצים הרבה.
הזיכרון של העם יכול להיות זמני וחולף. האם מישהו מאיתנו זוכר את החללים שנפלו במערכות ישראל בימי שאול, בימי דוד, בימי שלמה, בימי סיסרא, בזמן החשמונאים. האם יש באיזה מוזיאון או מקום אחר קובץ של שמותיהם ותיאור הקרב בו נפלו. כאשר אנו חוגגים את ניצחון המכבים לפני כ-2177 שנים, אין אנו מזכירים את החללים שנפלו אז במערכות נגד היוונים. ומה מבטיח לנו שבעוד כמה מאות שנים יזכור העם את חללי מערכות ישראל בתקופה האחרונה.
הזיכרון של האדם הוא בן-חלוף ונתון לאינטרסים ותלוי בסביבה פוליטית נתונה ומשתנה. כך אנו לומדים מהבטחת שר המשקים ליוסף. בסוף פרשת וישב כתוב שיוסף הצדיק ביקש משר המשקים להזכירו לפני פרעה - "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" [בראשית מ', י"ד]. אבל, "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" [שם, כ"ג]. על פסוק זה כותב האבן עזרא - ז"ל: "ולא זכר שר המשקים - לא הזכירו בפה אל פרעה, וכן ומשא ד' לא תזכרו עוד, זכר את ושתי. וישכחהו - בלב". כלומר, יש זכירה בפה, ויש זכירה בלב. יש אפשרות לשכוח בפה, אבל אותו עניין נשאר בזיכרון על לוח לבו של האדם.
מאידך-גיסא אנו מוצאים ציוויים מטעם אלוהים לעם ולפרטיו בנושא הזיכרון: זכור את יום השבת לקדשו; זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. ציוויים אלה ואחרים מתקיימים בעם מזה אלפי שנים מתוקף היותם צווי-על, מאת האלוקים.
גם לאלוהים יש זיכרון: "ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים" [בראשית ח', א']. וכן בהמשך ניתנה הקשת בענן כסמל לברית שכרת אלוהים עם בני האדם לאחר המבול בימי נח: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. ביהדות ישנה ברכה הנאמרת כאשר רואים את הקשת. הברכה היא: "ברוך אתה ה´ אלקינו מלך העולם, זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". הברכה אמורה להזכיר את הבטחת אלקים לאי-הישנותו של המבול ולברית שכרת עם נח בצאתו מהתיבה.
ביהדות ישנן שלוש רמות של התקשרות מחייבת: "זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם" [תהלים ק"ה]. הרמה הראשונה היא חוק, כאשר צד אחד מצווה על הצד האחר. את החוק אפשר להפר עם עונש או קנס בצד ההפרה. הרמה השנייה היא שבועה שצד אחד מבטיח בשבועה לקיים כלפי האחר. שבועה אפשר להפר. ברית קיימת לעולם, לאלף דור. אותה אי-אפשר להפר.
כפי שאנו אומרים תמיד, "זוכר הברית" משמעו זיכרון נצחי שאינו תלוי באדם שהוא בר-חלוף. אם כן, נראה שיש משמעות גם לזיכרון של האדם כפרט הפרי, ושל העם - העץ שהוא אוסף של אנשים - פירות האילן. אולם יש משמעות חזקה יותר לזיכרון של מי שנטע את העץ וברא את האדם, זיכרון נצחי, זיכרון של ברית שאינה ניתנת להפרה.
חשוב שהמחלוקת בנושא תהיה לשם שמיים. כך או כך נעשה כדי לשמור את זכר החללים תמיד. ומכאן שהפתרון האפשרי לסוגייה "יזכור אלוהים ועם ישראל" - שניהם צריכים לזכור, וכל זרם או פרט בעם יפרש את הזיכרון החרות על ליבו כרצונו.
העם צריך וחייב לזכור את הנופלים גם כדי לעשות פעולות ולהיערך למערכות הקרב הבאות המתרגשות ובאות עלינו, "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". עם כל הרצון של עמנו לשלום, אי-אפשר להתעלם מהתוכניות של המדינות השכנות (אירן, סוריה, חיזבאללה, חמאס ועוד), הצוברות נשק רב להשמדה המונית. נזכור תמיד שעלינו לא לשכוח.
