ישחקו הנערים בפנינו...

צריך להודות באמת: גם הטובים ביותר שבינינו - העוסקים בחינוך, או בייצור, או בחקלאות, או בביטחון; גם אלה בעלי המוחות המצוינים, ולא משנה מה הן דעותיהם הפוליטיות - אינם מפרגנים למשולש הפוליטי נתניהו-ברק-ליברמן. השלושה מצאו שפה משותפת - שפת הזלזול באינטליגנציה של כולנו! הם התנתקו מהעם, הם מחייכים בסרקזם מלמעלה "ישחקו הנערים לפנינו...". הם "מתאמנים" עלינו ברעיונות מטופשים, ומיד לאחר ההתנגדות הציבורית - חוזרים בם.

עמוד-שדרה שלטוני כל-כך חלש לא היה עוד למדינת ישראל. מעולם לא חווינו אזלת יד כל-כך עמוקה, המסוגלת להביא רבים וטובים ("יפי נפש" - כן!) לכדי ייאוש.

כל מה שנעשה לעתיד טוב יותר, לפי תפישתנו, יתגמד נוכח הקבוצה המנהיגה, הנעולה בקונספציה הרסנית למדינה. הם יודעים שדמוקרטיה אמיתית איננה יכולה להסתמך על מנהיגות חשוכה. מנהיג שס, שעליו הם נשענים, איננו מסוגל לחשוב בכיוון חדש, ואיננו חושב באורח דמוקרטי, ממש כשולחו הרב הגאון. האם אלי ישי עצר לרגע ושאל את עצמו לאן הולכים? האם כפוליטיקאי פקפק אי-פעם במה שרב קשיש בעל דעות שנויות במחלוקת חרץ בפניו? הרי סימני השאלה הם המהות של החשיבה הדמוקרטית. אולי צריך להזכיר לישי שגם בגמרא שואלים...

האם מדינה דמוקרטית אמורה לפעול בשיטות חשוכות מימי הביניים? האם נסכים להצמיד את עתיד ילדינו לדעות החשוכות הללו?! האם בכלל דת צריכה לקחת חלק בשלטון במדינה דמוקרטית?!

אנחנו זוכרים כמה קשה היה לליכוד לוותר על "שתי גדות לירדן", ואחר-כך להציע שתי מדינות לשני עמים. אלה ממצביעי הליכוד שעשו את התפנית - ראויים להערכה. כמוהם גם מצביעי "העבודה" ומרצ שהבינו שיש צורך בגוש חזק מרכזי כדי להחזיר את המדינה לשפיות, עם מנהיגות אמינה שיודעת לכבד גם את שכנינו.

איך הצליחו שלושת מנהיגינו לפורר את הרוב הדמוקרטי החילוני?

הדרך של נתניהו להפחיד אותנו, בנוסח הוויכוח על גלעד שליט, תעמיק את הקרע הפנימי בחברה הישראלית. השלושה שכחו שחשוב לעצב חברה על יסודות מוצקים. להזניח חייל בשבי חמש שנים - זו אטימות לכל ערכינו.

המשקיפים בבוז על ראש הממשלה זקוקים לצרף למרכז הפוליטי מנהיג דתי ופוליטיקאי כאריה דרעי, האיש שסימל מפלגה עדתית, הבין שלא זו הדרך, ועל כך יבורך. בכוחו האלקטוראלי, בכריזמה ובניסיונו הציבורי העשיר - ידע לשרוד בפוליטיקה שסרחה, וכיום מבין שאין ברירה.

אם אנחנו רוצים להציל את המדינה מקטסטרופה, צריך להתאחד - כל כוחות החופש, הדמוקרטיה, חופש הדת והשוויון האזרחי, כל כוחות המרכז הפוליטי, שהם הרוב הברור במדינה. חובה לדלג מעבר למחלוקות שוליות, ולהעמיד אלטרנטיבה שתחזיר את התקווה. מספר החרדים גדל לממדים מפחידים, והם מצביעים בדרכם של מנהיגיהם החשוכים. גם אם השלטון כאן לא יתבסס על רוב יהודי, הם ידרשו את שלהם. רובם אינם עובדים, שלא לדבר על שירות צבאי או אזרחי. כל זמן שלא תהיה הפרדה מוחלטת בין דת למדינה - ישראל שלנו תהיה בסכנה אמיתית.

אנחנו חייבים לחזור ולאחד את הרוב הדמוקרטי, ולכלול בו חילונים ודתיים, כל המבינים שאין ברירה, בדיוק כאריה דרעי. צריך לעצור את הרכבת בטרם תידרדר לתהום, להביע דעתנו בקלפי בצורה חותכת.

אולם - השינוי לא יוכל לבוא אם המנהיגות הקיימת במפלגות המרכז לא תדבר עם קלפים גלויים על השולחן.

מה שחשוב, ידידיי הפוליטיקאים, זה לא הכיסאות שלכם - אלא העתיד של כולנו.