|
|
ראש הממשלה בנימין נתניהו. אדם מפוכח [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
"שיגיד ארבע מילים: אני מכיר במדינה היהודית" - זו הדרישה האחרונה של ראש הממשלה נתניהו מיו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, מאז נאומו המוצלח בוושינגטון. על-פי ראש הממשלה, אם יגיד עבאס את ארבע מילות הקסם, תיסלל הדרך לכריתת הסכם בין ישראל לפלשתינים ויבוא לציון גואל. אם רק ימלמל עבאס משהו שנראה כמו הסכמה למדינה יהודית, יבוא סוף וקץ לכל צרותינו וערביי ארץ ישראל יפלו על צווארנו בחיבוק חם.
ראש הממשלה אדם מפוכח. מפתיע אפוא שרף דרישותיו כה נמוך עד שהוא מעמיד את כל כולו של עתיד היחסים בין ישראל לפלשתינים רק על ארבע מילים. האם אכן הצהרה כזו של אבו מאזן, אפילו תהא בערבית, תנטרל את שורש הסכסוך? האם מאה שנות טרור וסירוב ערביים אכן יבואו לקיצם רק מפני שאמירה כזו או אחרת תימלט מפי מנהיג חלש העומד לפני סיום דרכו? התשובה כמובן שלילית. ראש הממשלה צודק לחלוטין בדרישתו מהפלשתינים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אולם התנאי הזה רחוק מאוד ממינימום הדרישות שיובילו את הצדדים לחוף המבטחים של השלום.
מה כן צריכים לעשות הפלשתינים שישכנע את הישראלים כי פניהם לשלום? הדרישה העקרונית הראשונה היא צירוף המילים 'ארץ ישראל' לדרישת ההכרה. אבו מאזן, אם נמשיך לרגע את הקו של נתניהו, צריך לומר 'אני מכיר במדינה היהודית בארץ ישראל'. לא באוגנדה, לא בגרמניה ולא במרוקו, אלא כאן בארץ. על האדמה הזו, ולא על הזכות התיאורטית של היהודים למדינה, ניטש הסכסוך. אם משפט כזה ייאמר על-ידי עבאס יהיה בכך כדי לשקף השלמה עמוקה מצידו עם נוכחות היהודים בארצם. זה דבר שאכן יכול להביא לפיוס.
שנית, אין די בארבע וגם לא בשש מילים. כדי שהצהרה כזו אכן תשפיע על המאוויים האמיתיים של הפלשתינים, עבאס צריך לבצע חריש עמוק בקרב בני עמו. עליו להבהיר להם במסר חד ועקבי, בשפתם שלהם, כי עליהם להכיר ולהשלים עם מדינת היהודים בארץ ישראל. צעד כזה מצדו ילמד על כוונה אמיתית ולא רק סחיטת טריטוריות מישראל.
לא רק את ההכרה בישראל צריך עבאס להנחיל ביסודיות לעמו אלא גם את הנטישה המוחלטת של נשק הטרור. על הקהילה הבינלאומית ועל ישראל לדרוש מעבאס קיום קמפיינים גדולים, רציניים ועמוקים בקרב הציבור הפלשתיני, בהם ייאמר כי נשק הטרור אינו לגיטימי. אין די בשקט יחסי של שנה-שנתיים וגם לא מספיק אמירות על כך שאלימות היא צעד בלתי משתלם מסיבות טקטיות. אבו מאזן ופיאד צריכים להחדיר לעומק התודעה של ערביי יהודה ושומרון כי הרג יהודים כשיטה או כאמצעי להשגת מטרות, פסול מן השורש. זו תהיה בשורה.
מובן שהדבר קשה מאוד, אך עליהם גם לספר לאנשיהם שהדרך בה נקטו מנהיגי הערבים משחר הציונות ועד ימינו הייתה איומה ונוראה. או אם תרצו, עליהם להוקיע רוצחי יהודים בדיוק כפי שישראל מוציאה מחוץ לגדר את הטרוריסטים הספורים היוצאים מתוכה. מהלכים שורשיים שכאלה יאותתו כי פניהם לשלום.
אקט חשוב לא פחות שאבו מאזן צריך לבצע באופן אישי הוא ההכרה בשואה ובממדיה. מנהיג הפלשתינים הוא כידוע דוקטור להכחשת שואה. דיפלומה שכזו לא בדיוק מתיישבת עם כוונות כנות. גם את העניין הזה עליו לתקן. קודם לכן או אחר-כך, מתוקף מעמדו כיו"ר אש"ף, עבאס חייב גם לשנות את אמנת הארגון שעדיין תומכת במאבק המזוין. עליו גם לבטל את החלטות ועידת הפתח' מ-09' המסרבות להכיר בישראל, וכן לעצור את כל ההחלטות האנטי-ישראליות במוסדות האו"ם ולבלום ככל יכולתו את מסע הדה-לגיטימציה. כל אלה צעדי פתיחה מינימליים לטיהור האווירה.
ויש עוד דרישה ראשונה במעלה שעל ישראל להעלות, והיא דמוקרטיזציה וחינוך לדמוקרטיה בקרב הפלשתינים. בלי דמוקרטיה, כל הסכם שלום נתון לגחמות של קברניטים - סיכון גדול מדי למדינת המותניים הצרים. נכון שדמוקרטיה עלולה להעלות את חמאס לשלטון, אך אם אכן זה המצב פירוש הדבר שעבאס לא מייצג את הפלשתינים וכן הם עצמם לא בשלים לשלום עם ישראל. ואם כך, ממילא אין טעם בהסכם.
כל אלה ועוד הן דרישות עקרוניות שקבלתן תוכל להוות בסיס ראשוני למשא-ומתן שיתחיל להיות סימטרי. הרי ב-19 השנים האחרונות היחסים עם הפלשתינים התאפיינו כידוע בחוסר סימטריה שניתן לתמצת במילים - אנו נותנים והם רוצחים. בארבע מילים של עבאס אין אפוא די כדי לאזן את המשוואה.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
