|
|
לא לשים במוקד נושא שולי [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
לאחרונה התנהל ויכוח ציבורי ער בקשר לנוסח ה'יזכור' הרשמי לחללי מערכות ישראל. הדיון התמקד בפתיח: "יזכור אלקים" או "יזכור ישראל". הנושא התעורר בעקבות פניית משפחה שכולה שדרשה ביום הזיכרון האחרון, בטקס שנערך באחד מבסיסי חיל האוויר, לדלג על 'אלקי ישראל' בניגוד למצפונה ובניגוד לדרישת הרב וקצינים נוספים שדבקו בפקודת-מטכ"ל המאזכרת שם שמים.
מחלוקת רדומה
מסתבר כי מחלוקת זו הייתה רדומה שנים רבות, לפחות על פני השטח. בטקסים ממלכתיים ורשמיים, כמו במשואות הר-הרצל לאורך שנים ארוכות, רטט לבנו למשמע "יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה וכו'". נוסח זה עובַּד מתוך 'יזכור' שחיבר ברל כצנלסון בעקבות מאורעות תל-חי בשנת תר"פ (1920) ואשר אומץ והותאם בראשית ימי המדינה לחללי מערכות צה"ל. כפי הנראה גם בשנות המדינה הראשונות השתמשו (לעתים?) בנוסח "יזכור אלקים" בבתי קברות צבאיים.
האלוף הרב שלמה גורן, הרב הראשי הדומיננטי לצה"ל, דאג לאחר מלחמת ששת הימים שבפקודת מטכ"ל יקבע ויונצח הנוסח "יזכור אלקים את בניו ובנותיו וכו'", אולי בעקבות טקס שנערך ליד הכותל המערבי עם שחרורו. בפועל, כך מדווחים, בטקסי הר-הרצל ודומיו 'עם ישראל' הוא הזוכר, ובטקסי הזיכרון ליד הכותל, ובבתי עלמין צבאיים (לעתים?) השוכן במרומים הוא בעל הזיכרון.
עם הנחת הנושא על שלחנו נדרש הרמטכ"ל להכריע, גם לאור זרקורי התקשורת ובחישתה. ל'מלחמה' זו נגרר בעל כורחו גם הרב הראשי לצה"ל דהיום, תא"ל הרב רפי פרץ. וכמובן: מונתה ועדה שתשמע שורת מומחים ותדון ותעבה פרוטוקולים, ואולי הבג"צ כבר שריין מועד לדיון...
לא עת מלחמה
אני מוכרח להתוודות כי הנוסח "יזכור ישראל ויתברך בזרעו" לא הפריע לי עד כה, ולא חשתי בו כפירה בעיקר או הפניית עורף, חלילה, כלפי שמיא. אדרבה, דימיתי בלבי כי צו ה'זכירה' הלאומי בתפילה זו מעוגן ב"זכור את אשר עשה לך עמלק" שבו פניית הזיכרון מופנית כלפינו. משמעותו של צו-זיכרון זה הינה חינוכית, ולא רק הנצחתית, והיא טומנת בחובה גם שאיפת גמול, נקם ושילם, ולא רק בידי שמיים.
לצערי, הויכוח הנוכחי נגרר ממחוזות אחרים וגורר אותנו לסמטאות אפלות של התנצחות זבת ריר תקשורתי: האם הדתיים משתלטים על צה"ל? "האם אחרי ש'הם' מנעו מחיילים לשמוע שירת נשים 'הם' מכתיבים גם את מילות החזן או הקריין הצבאי"? וגם אם אקורדים אלו טרם הועלו לקדמת הויכוח, והטיעונים ל'יזכור אלקים/ישראל' נשענים יותר על נבירה היסטורית מי-אמר-מה-ומתי, אף על-פי כן אני חושש מפני ויכוח מיותר זה ומעדיף להוריד בו פרופיל.
ברור לכל שאילו במשך 60 פלוס שנות המדינה המתכונת הייתה "יזכור ישראל" אזי אין לנו עניין בשינויה וב'כיבוש' טקסי יום הזיכרון. גם אם ה'כיפות הסרוגות' גודשות כיום את 'דרג הפיקוד הזוטר' ביחידות מסוימות, וגם אם רבים-רבים מהם נפלו במערכות ישראל ובטל זיו עלומיהם, אני יכול לחיות עם הנוסח הקצנלסוני-הטרומפלדורי. אכן, המילכוד כיום נובע מחשיפת 'פקודת מטכ"ל' שכוחה, מורשת הרב גורן, וגילוי 'הסוד הנורא' שלא נהגו לפיה בהר-הרצל ועוד, בזדון או בשגגה.
גם וגם ובשקט
לדעתי, חבל על הוועדה והבורקסים. הסוף ידוע מראש ואין שום מנוס ממנו (ואולי עד עת קריאת השורות הגענו כבר לסוף הפרשה): גם וגם! גם אלקים יזכור וגם עם-ישראל. לדידי, ואני בטוח שגם לקב"ה, אין חשיבות האם איזכור 'אלקים' יהיה הפתיח או במשפט הסיום, או במשפט השני. ואם בהר-הרצל דגלו ב'יזכור ישראל', לדידי אפשר להמשיך כך, ובשם א-להים נדגול באחד המשפטים הבאים.
ובעיקר, אני מציע לכל הבוחשים 'מן הצד הדתי', ואפילו לרבנות הצבאית הראשית, לרדת מהר מן הבריקאדות ולא להפוך עניין שולי זה למוקד מחלוקת חדשה בסוגית 'דת ומדינה', 'יהודית ודמוקרטית', 'זהותה היהודית של מדינת ישראל' וכד'. וחס ושלום להעלות את הטיעון האווילי: מי תורם יותר לצה"ל ולבתי העלמין?
על דבר אחד הייתי מקפיד בעקשנות רבתי; אין בצה"ל שני נוסחים לבחירה! אפשר לאבחן בין 'הר הרצל' ל'הר הבית', בין בית עלמין למרומי המצדה, אך לא בין חטיבה לחטיבה, בין שבט לשבט, בין משפחה למשפחה, בין דם לדם. ואפילו לא בין יהודים לנכרים! אם עד כה שאלת ה'יזכור' לדרוזים, בדואים וצ'רקסים לא עלתה - אסור להעלותה עתה. וזו סיבה נוספת לפיזור הוועדה ולהסתדר 'מחוץ לכתלי בית המשפט'.
(נכתב במוצ"ש קרח)
