הגדלת החיוב במס בעקבות ערר

אחת ההוראות הפחות מוכרות במסגרת הרפורמה האחרונה במיסוי מקרקעין (תיקון 70), הינה זו המאפשרת לוועדת הערר להגדיל את השומות שהוציאו רשויות מיסוי מקרקעין. עד לאחרונה, קבע סעיף 89(ב) לחוק מיסוי מקרקעין, כי הוועדה רשאית לאשר את השומה, להפחיתה, לבטלה או להחליט בדרך אחרת, אך לא להגדילה. אלא שהחל מיום 31.3.11, תוקן הסעיף כך שהוועדה רשאית גם להגדיל את השומה.

לדעתנו, קביעת שומה הגבוהה מזו של רשויות מיסוי מקרקעין הינה במרבית המקרים בלתי ראויה. היא פוגעת בציפיות ובעקרונות בסיסיים של שיטת המשפט בישראל שהינה אדוורסרית - בה הצדדים הם התוחמים את המחלוקת ומציגים אותה לביה"מ. ממילא לו סבורות הרשויות שיש להגדיל את המס, יתכבדו ויתקנו את השומה הן.

התיקון נומק ע"י משרד האוצר בקיומה של סמכות דומה בפקודת מס הכנסה בסעיף 156. בפסק דין שניתן לאחרונה (5.7.11) בע"א 8305/06 הקודחים שבת בע"מ, התייחס ביה"מ העליון לסעיף 156 האמור, וקבע שיש לפרש את סמכות הגדלת השומה בצמצום. באותו מקרה נדון עניינה של חברה שהעניקה הלוואה. החברה טענה שלא קיבלה תשלומי ריבית בפועל ולכן לא הכירה בהכנסה, בעוד שפקיד השומה טען היה עליה להכיר בהכנסות בכל מקרה שכן דיווחה על בסיס מצטבר.

במהלך הערעור התגלה כי הריבית בהסכם ההלוואה הייתה גבוהה בהרבה מכפי שסבר פקיד השומה, וביה"מ פסק לפיכך כי החברה חייבת במס על מלוא הריבית הנקובה, גם אם לא התקבלה בפועל. כתוצאה מכך, בעוד שהחברה ערערה על מס בסכום של כ-110,000 שקלים היא חויבה בעקבות הערעור במס בסכום של כחמישה מיליוןשקלים החברה הגישה ערעור לביה"מ העליון, וזה קבע כי יש לעשות שימוש זהיר מאוד ומוגבל בסעיף המאפשר את הגדלת השומה.

השופט מלצר מציין כי בסעיף נעשה שימוש במקרים בודדים וחריגים בלבד, כגון הגשת חומר ראיות חדש בפני ביה"מ שלא עמד בפני פקיד השומה. גם במקרים כאלה יש לוודא שלנישום לא ייגרם עוול ע"י שלילת הזדמנות הוגנת לשכנע את ביה"מ ולהביא ראיות. בנסיבות העניין, אכן נהגה המערערת שלא כראוי מאחר שלא גילתה מראש את הסכם ההלוואה, וזוהי עילה להפעלת הסמכות.

עם זאת, עדיין התקבלה בקשת החברה להחזיר את הדיון לביה"מ המחוזי ולאפשר לה להביא ראיות ולהעלות טענות כנגד ההגדלה. זאת, הן לאור פערי המס הגדולים, הן לאור העובדה שפקיד השומה לא הוציא שומה ספציפית, הן לאור העובדה שחלק מטענות המערערת לא נבחנו כראוי והן לאור חוסר הנוחות הנובע מתוצאה של חיוב החברה במס למרות שככל הנראה לא קיבלה את ההכנסות (או את חלקן) בפועל. אף שפסק הדין עסק בסמכות לפי פקודת מס הכנסה, עקרונותיו יפים אף לעניין הסמכות החדשה שניתנה לועדות הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין, וראוי כי סמכות זו תופעל, אך ורק במקרים חריגים וקיצוניים.