אנרכיסטים, שועלים קטנים עם חולצות אדומות, אוכלי סושי ומעשני נרגילות - הם רק כמה מכינויי הגנאי המוטחים כלפי מפגיני הדיור, שבוודאי אינם זכאים להם. אחרי ככלות הכל, זעקתם היא טהורה וצודקת מאין כמותה.
מסתבר שאת אוצר הקללות מטיח כלפיהם לא רק אספסוף של רחוב, אלא גם אלה שצריכים היו, בעצם, לשתוק ושהכובע הוא זה שבוער על ראשם. שרים, חברי כנסת, אישי ציבור וטייקונים אינם חפים מן הבעירה הזאת אפילו לרגע.
בסך-הכל יכולים מטיחי הגנאי רק לבוא בטענות לעצמם. שום טפיחה על השכם לא תסייע להם וגם לא אחיזת עיני הציבור. שחור עדיין איננו לבן וגן העדן, שבו אנו חיים כביכול, איננו יותר מגן-עדן של שוטים. אחרי ככלות הכל צריך להודות שאל מול צמיחה גבוהה ואבטלה נמוכה לא מצליח ציבור רחב כל כך לגמור את החודש ללא חריגה.
סדר עדיפויות
כמה אירוני הוא שאלה הטופחים לעצמם על השכם מצויים כיום בשפל מדרגתם. הם פשוט אינם מסוגלים לאבחן את תסכולו הנורא של המעמד הבינוני, הכורע תחת נטל המס והסובל כל כך ממצוקת הדיור. את שורש הרע הם שתלו בעצמם: מונופולים, קרטלים וקבוצות גדולות השולטות במשק ללא הצדקה.
המשק משווע לתחרות הוגנת - גם מקומית וגם מיובאת. הוא זועק להורדת מכסים הנוסקים לשמיים. אז במקום לבוא בטרוניות אל מפגיני המצוקה, יש לדאוג לשינויו של סדר העדיפויות במשק.
לסטודנטים, כמו גם לזוגות הצעירים, לא מגיע מה שמנסים לייחס להם. זעקתם איננה פופוליסטית. היא כנה ומייצגת את זעקתו של המעמד הבינוני כולו. לא מניעים פוליטיים הם אלה שמנחים אותו. כל חטאו הוא מבוקשו לשרוד.
זו העת לצאת מן האדישות ולהפסיק לטמון את הראש בחול. הסיסמאות והנאומים הנשמעים בכיכרות חייבים להדהד באוזניו של כל מי שבאמת אכפת לו. זה הרגע להאמין לעם שהוא באמת דורש צדק חברתי.
ובתוך כך אפשר רק להתפלל שמישהו שם למעלה לא ידאג בספטמבר הקרוב לחמם את הגבול ולהסיט את העיניים ממה שבאמת יידרש להיעשות בארץ הזאת. חלף הזמן שבו המומנט הביטחוני הוא זה שצריך להאפיל על המומנט החברתי.
