הציבור בישראל נוהג כמו עדר, אך גם גוף שכזה לומד, אם כי בדרך הקשה. נראה שאפשר לעבוד על אחד ועל אלף, אך קשה לעבוד על כולם למשך כל הזמן. מה חשבו חברות האחזקה והטייקונים בראשם? שאין גבול ואין סוף למינוף?
הציבור בחושיו החדים מבין שיש כאן בעיה לא קטנה למספר טייקונים, וגם ה"הרגעות" של האוצר ושל גורמים בנקאיים, רק מאיצות את הפאניקה ואת ההיפרדות מהניירות שלהם. אחוזי התשואה הגבוהים על האג"ח, רק מסמנים אותן יותר ויותר כאגרות זבל, אשר פרעונן מוטל בספק.
חברות האחזקה הגדולות, כדוגמת אי.די.בי של
נוחי דנקנר, אומנם מחזיקות ברשותן נכסים טובים אשר בקופתם מזומנים לרוב, אולם גם הציבור מבין שהחגיגה של דנקנר נמצאת בתחילת סופה. הלחץ על הקבוצה, אשר כוחה בכוחה, קרי במונופול/קרטל אשר היא שייכת אליו, מתחיל לתת את אותותיו.
זה התחיל בסלקום, אשר תימצא בתחרות לאורך שנים ואשר נמצאת כעת בצומת לא פשוט, מאחר שהטכנולוגיה שלה מיושנת יחסית ובעלי הבית העדיפו לחלוב אותה עד תום בדיבידנדים אדירים, מה שיחייב אותה להשקיע סכומים אדירים, אשר מקורם הצטמצם. זה ימשיך עם כלל ביטוח שייאלצו להיפרד, דרך שופרסל אשר גם רווחיה ירדו בגלל מחיריה הגבוהים ובשל התחזקות הרשתות הפרטיות הזולות, דרך השקעות נדל"ן מוזרות בלאס וגאס, דרך מונופול המלט אשר יאלץ לקבל ייבוא מתחרה ועוד.
גם טייקונים אחרים הולכים ומסתבכים, אם זה
מוטי זיסר או בן-דב, אשר מיהר למנף ולהקיף את עצמו ואותנו בנכס סלולארי, אשר הולך ומניב פחות, ובעתיד הרבה פחות.
בקיצור, הציבור אינו כזה כסיל ואוויל. לציבור יש את המחושים שלו ובהתאם לכך הוא פועל, ולכן גם מניות הבנקים יורדות, אפילו מתחת להון העצמי שלהם, דבר שכלכלית מנוגד להיגיון.
בעולם של אי-ודאות כלכלית לצד שינויים פוליטיים לא מבוטלים, מן הראוי להקטין את שיעור החשיפה להרפתקאות ולכל מיני טייקונים/סלבריטאים אשר הפכו לחלק בלתי נפרד ממדורי הרכילות והפנאי. טוב יעשה הציבור אם ידיר את רגליו מהמניות של החברות הממונפות, שהרי כל ילד יודע שהלוואה צריך גם להחזיר, ונקווה שגם הלווים יודעים זאת.
