למרות הכיסוי התקשורתי הנרחב של מאבקי ההישרדות המשפטיים של מגרון, החלטות בג"ץ והצגה מסולפת של העניין על-ידי מתנגדיו של הישוב, העובדות ביחס לקהילה יהודית זו מעולם לא הוצגו במלואן, ובוודאי לא בצורה הוגנת.
מגרון, המונה 50 משפחות, 12 ק"מ מצפון לירושלים, הוא מקרה בוחן לכל ההתישבות היהודית ביהודה ושומרון, שיכולה להיות לו השפעה גם על ישראל שבתוך תחומי "הקו הירוק".
המחלוקת נסבה סביב שני נושאים עיקריים. האחד, מיהם הבעלים של הקרקע, והשני, אם קיימת רשלנות מצד הממשלה, מי אחראי לה ומי זכאי לפיצוי בגינה. מדינת ישראל - השרוייה עדיין בצל טראומת הגירוש של 9,000 איש מגוש קטיף ומצפון השומרון - עומדת לחזור שוב על שגיאותיה.
מגרון, שנבנה לפני יותר מעשור, קיבל אז את תמיכתם הפעילה של ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, המנהל האזרחי ומשרדי ממשלה שונים וביניהם משרד השיכון והבינוי,
משרד התחבורה והתקשורת, של חברות כמו חברת החשמל, מקורות ובזק ושל רשויות ממשלה שונות. במילים אחרות, בשל מיקומו האסטרטגי של היישוב, הוא למעשה הוקם בהסכמתה ואפילו בעידודה דה פקטו של ממשלת ישראל.
חלק מן האדמות שעליהם נבנה הישוב רשומות על שם ערבים שעזבו את האזור ולא ניתן לאתרם, ולפיכך הן נמצאות ברשותו של האפוטרופוס על נכסי נפקדים. אדמות האלו מכונות בשפה המשפטית "אדמות נפקדים", ולאפוטרופוס יש הסמכות לתת בהן זכות שימוש זמנית לפי שיקול דעתו. לגבי הקרקע בחלק אחר של הישוב, טוענים תושבי הישוב כי זו נרכשה על-ידי יהודים, אך הרכישה לא נרשמה, בין היתר בשל חשש מפני חשיפתם של הערבים שמכרו אותה.
הפתרון ההומניטרי
פרקליטות המדינה והמנהל האזרחי לא הביעו כל התנגדות לבנייתו של מגרון אלא רק כעבור כמה שנים, רק כש"
שלום עכשיו" עתרה לבג"ץ בעניין. בהסתמכו על חוות דעתם של הפרקליטות ושל המנהל האזרחי, קיבל בית המשפט העליון את טענות הערבים, כי מגרון נבנה באורח בלתי חוקי על "אדמה פלשתינית פרטית". אלא שבית המשפט העליון לא בירר את סוגיית הבעלות על הקרקע, היות שאינו עוסק בקביעת עובדות, במיוחד בנושאי בעלות במקרקעין, המצויים בסמכותו הבלעדית של בית המשפט המחוזי.
המדינה והמנהל האזרחי מעולם לא נתנו הסבר לשאלה מדוע לא התנגדו מן ההתחלה להקמת הישוב, ומדוע שינו את דעתם. יש חשש סביר כי הסיבה לכך היא פוליטית. למשל, עו"ד רונית לוין, היועצת המשפטית של המנהל האזרחי, הודתה בגלוי בנטיותיה השמאלניות, והיא רק קצה הקרחון.
למרות שהבעלות הרשומה על אדמות מגרון היא של ערבים, בית המשפט המחוזי מעולם לא החליט בנושא מרכזי זה. היות שהבעלים הערביים המקוריים כבר אינם בחיים או בלתי ידועים, מתעוררת שאלה מרכזית, האם התובעים הערבים הם אכן בעלים של הקרקע. יתר על כן, מ-64 המגרשים הנדונים, אומנם רק ארבעה עותרים, המייצגים ארבע חלקות, הופיעו לדיון. מדוע אפוא לא הכירה הממשלה בטענותיהם לבעלות? מה עם שאר הטוענים בעלות? שאלות אלו ואחרות נוספות הכרוכות בנושא הבעלות תישקלנה בבית המשפט המחוזי כשזה ידון בעניין.
לבירור השאלה העקרונית, כיצד נרכשה הקרקע על-ידי הערבים הטוענים לבעלות עליה, יש משנה חשיבות. בתקופות שלטון הכיבוש הטורקי, הבריטי והירדני, הקצו הרשויות הריבוניות קרקעות של המדינה לאנשים פרטיים, לשבטים ולכפרים, בתנאי שאלה ישלמו מיסים ויעשו שימוש בקרקע תוך הזמן המוגדר - בדרך כלל עשר שנים. קרקע שלא נעשה בה שימוש בטווח הזמן הנתון. לכך שהטוענים הערביים לבעלות מעולם לא השתמשו באדמות שעליהן נבנה הישוב מגרון ולא פיתחו אותן, יכולה להיות השפעה על שאלת הבעלות.
אך קיימת שאלה חשובה אף יותר. בסמוך לעופרה, על ראש גבעה שעליה מוקם הישוב עמונה, יש תשע ערימות ענקיות של הריסות הבתים שהחריבה ב-2006 ממשלת אולמרט. מה השיגה החרבת הישוב והאומנם היה זה צדק אמיתי?
העותרים הערביים דחו הצעות לפיצויים נדיבים ולמגרשים חלופיים גדולים יותר מאלה שבמגרון והעולים עליהם בהרבה בערכם. סירובם מובן, שכן על-פי חוקי האיסלאם ושל הרשות הפלשתינית, מכירת אדמה ליהודים מהווה פשע שעונש מוות בצידו. מאות סוחרי קרקעות ערביים שנחשדו בעריכת עסקות כאלה נכלאו, עונו ונרצחו. ואילו כעת, משמשים התובעים הערביים פִּיוֹנים למטרותיהם הפוליטיות האלימות של ארגונים כמו "יש דין" ו"שלום עכשיו".
לאדמות מגרון אין שום ערך חקלאי או מסחרי, והן מרוחקות מכל כפר ערבי שהוא. הערבים התובעים אותן אינם מעוניינים בהן ואינם יכולים לעשות בהן שימוש, בעוד שהיהודים המתגוררים בהן - כמו בישובים יהודיים רבים משני צידי "הקו הירוק" - לא קיבלו משר הביטחון אישור רשמי לישיבתם במקום.
אם התביעות הערביות אכן מבוססות, והממשלה התרשלה ותמכה בבניית מגרון באורח בלתי חוקי, הרי שהן היהודים והן הערבים זכאים לפיצוי. על האחראים לטעות זו לתת אפוא עליה את הדין; תושבי מגרון שעברו להתגורר בישוב
בתום לב ובברכת הממשלה אינם אשמים ואין להעניש אותם.
אך בפני הממשלה ניצבת אפשרות אחרת והיא להכריז על שטחי מריבה כמו מגרון כעל אזורים המופקעים לצרכי ציבור (הליך המוכר בעולם כולו), ובכך להופכם לחוקיים. צו ממשלתי המפצה את התובעים הערביים יהיה פתרון הומניטרי שישרת את האינטרסים של שני הצדדים: הוא יגן על התובעים הערבים מצד אחד ויתיר לתושבי מגרון להישאר בבתיהם. ואילו קידום אג'נדה פוליטית נגד יהודים אינה מועילה לאיש פוגעת בשלטון החוק ובהשגת צדק חברתי אמיתי.
