מ(א)סדרים אותנו

שר התשתיות, עוזי לנדאו, חתם על תקנה המקטינה את מרווח השיווק של חברות הדלק, וכך עלה מחירו של הבנזין רק בחמש אגורות לליטר. זהו מקרה מובהק של רגולציה קצרת רואי, שנזקה מרובה על תועלתה.

נכון, בטווח המיידי הציבור יוצא נהנה, או ליתר דיוק - פחות ניזוק, שהרי בלי התקנה הזאת הוא היה משלם יותר. אבל בטווח הארוך, הציבור יפסיד ויותר מפעם אחת. ראשית, אם לחברות הדלק יהיו פחות רווחים - הן ישלמו פחות מיסים, וכך יהיו למדינה פחות מקורות שיעברו מכיסי החברות הגדולות והטייקונים לקופתו של כלל הציבור.

אין הדבר דומה למבצעים של שופרסל ומגה, אשר הורידו את מחירי מוצרי היסוד, שהרי ייתכן שהציבור יקנה יותר במחירים הנמוכים יותר, בין אם את המוצרים הללו ובין אם אחרים. אך קניית דלק אינה משתנה לפי המחיר: חברת החשמל צריכה אותו ובעלי המכוניות צריכים אותו והמפעלים צריכים אותו - והצריכה היא פחות או יותר קבועה. לכן, אין לצפות ליותר צריכה בגלל שהמחיר לא עלה בשיעור המירבי - במיוחד לנוכח העובדה שבסופו של יום, המחיר עלה.

שנית: העלאה מתונה יחסית של מחיר הבנזין, מתנגשת באינטרס לאומי אחר - הפחתת הנסיעה ברכב פרטי והעלאת השימוש בתחבורה הציבורית. אינני אומר כמובן שהמחיר צריך להיות בלתי סביר, אך דומה שלנדאו התעלם לחלוטין מהיבט זה בהחלטתו.

הדרך הנכונה להוזיל את הדלק הייתה להפחית את הבלו המוטל עליו. המס הזה הוא באחוז קבוע ממחיר הדלק, כך שכאשר הנפט בעולם מתייקר - המדינה אוטומטית מרוויחה יותר על גבו של הצרכן. כדי שהמדינה לא תצא ניזוקה אם המחיר יירד, יש לקבוע רצפה לסכום המס; וכדי שהצרכן לא ישלם יותר בלא הצדקה, יש לקבוע תקרה לסכום המס. שיעור המס ממחיר הדלק ישתנה מדי פעם, כדי להבטיח שהמדינה לא תגבה מעט מדי - אך גם לא יותר מדי. אם זה בלתי אפשרי, המינימום המתחייב הוא להבטיח - בחקיקה ובפיקוח - שההכנסות העודפות ממיסוי הדלק יופנו לשיפור תשתיות התחבורה ולפיתוח התחבורה הציבורית.

במקום חשיבה כזו, אשר תביא בחשבון את כל הצרכים, קיבלנו רגולציה קצרת ראות, שגם לא מצליחה למנוע את מלוא הנזק בטווח המיידי, וגם גורמת נזקים כבדים בטווח הארוך.

ראם עמינח מתמנה לראש אגף התקציבים במשרד הביטחון וליועץ הכספי לרמטכ"ל. כפילות התפקידים הזו, הנמשכת עשרות שנים, מלמדת אולי יותר מכל על כל שמשרד הביטחון אפילו לא מעמיד פנים שהוא רגולטור המפקח על צה"ל.

הרי מדובר בשני תפקידים שאמור להיות ביניהם לכל הפחות איזון, אם לא ניגוד עניינים מובנה ומועיל. צה"ל הוא אחת הזרועות של משרד הביטחון - הגדולה והחשובה בהן, כמובן, אך לא היחידה. ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון אמור לראות את התמונה הכוללת של תקציב המשרד, לוודא שצה"ל אינו חורג מתקציבו, להיות מי שידחוף את צה"ל להתייעלות ולחיסכון. אך כאשר אותו אדם הוא גם קצין בדרגת תת-אלוף ומשמש יועץ לרמטכ"ל, ברור שאין לו יכולת למלא את תפקיד הפיקוח. על מי בדיוק הוא יפקח? על עצמו.

רק לאחר שעידן יוסף חשף כאן את כוונת אגד לצאת מחמש תחנות מרכזיות, התעורר משרד התחבורה ואסר זאת. אז איזה מין פיקוח יש למשרד על חברת התחבורה הגדולה ביותר בישראל? מי באמת קובע שם - המפקח או המפוקח? נדמה לי שזו שאלה רטורית שהתשובה עליה ברורה לכל מי שנזקק לשירותי אגד.