לא לפחד מארדואן הטורקי

לפני כשנתיים פסק בית המשפט העליון של מדינת ישראל שישראלים שעלו מרומניה, מבולגריה, מתוניס ומלוב זכאים לגמלה חודשית לכל חייהם כניצולי רדיפות הנאצים. את הגמלה משלם משרד האוצר הישראלי. רבים מיוצאי מדינות אלה אינם מודעים לזכות חוקית זאת! הישראלים שזכאים לקבל את הגמלה החודשית צריכים לעמוד בשני תנאים יחד:

אתה קורא את עיתוני סוף השבוע, את אתרי האינטרנט של העיתונים הגדולים ואתה פשוט לא מאמין, האם זאת עיתונות מדווחת או שופרם של??, האם זאת עיתונות מגויסת או עיתונות חצר של??. האם מתרחשת כאן התופעה של עיתונות המעוניינת לפעול פוליטית בשם או עיתונות שנותנת סיקור אמיתי.

מלכתחילה ועד היום אני משוכנע שישנן מספר סיבות טובות למחאה חברתית אמיתית. לא רק שגדלו הפערים בין מקבלי המשכורות באופן מדאיג מבחינה כלכלית וחברתית, אלא שהממשלה איבדה כל רסן על המחירים בשוק ופעלה בקלות בלתי נסבלת בהטלת מיסוי ישיר ועקיף כאשר העמיסה עוד ועוד על הציבור (אבל ללא מס חברות או מס בורסה גבוה וללא מיסי ירושה ברמה כבשאר העולם המערבי).

אני מודה: ליבי התחמם למראה מאות האלפים שגדשו את ככר המדינה - ובטח נהניתי מההופעה הקצרה של אחד הזמרים הגדולים בישראל - אייל גולן.

הסיפור הבא הוא למעשה די "עתיק" (הרי לא נולדתי אתמול): היה לי דוד, חיים שמו, אחיה הגדול של אמא שלי, ובשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה הוא, כמו רבים מצעירי יהדות רוסיה, היה ציוני. הארגונים פעלו אז בצורה חצי מחתרתית - השלטון הקומוניסטי עדיין לא הגיע לשיא "השוויון והחופש". הוא היה חבר ב"החלוץ" ואמי - "השומר הצעיר". שלוש פעמים דודי ניסה לעבור את הגבול בין ברה"מ ורומניה כדי להגיע לארץ ישראל. פעמיים תפסו אותו אנשי משמר הגבול הסובייטי ופעם שלישית, אחרי שהוא כבר עבר את הגבול, תפסו אותו אנשי משמר הגבול הרומני, שדדו ממנו הכל, הרביצו וזרקו בחזרה לברית המועצות. לא היה לו כסף אפילו להגיע הביתה והוא נאלץ ללכת עשרות קילומטרים ברגל.