|
|
בעולם הוירטואלי לכל אחד יש משרד ואלפי חברים [צילום: rest.co.il]
|
|
|
|
|
בתי קפה הם מקום מפגש חברתי. בעבר ישבו בהם בעיקר אנשי בוהמה, עיתונאים. בשנים האחרונות נפתחו בתי קפה לרוב, מהם קפה לדרך ומהם קפה לשבת. פעם זה היה לוקסוס לשבת בבית קפה - אלה שעברו ממול תמיד הביטו בקנאה ביושבים בבית הקפה. היום כולנו יושבים בבתי קפה. אנחנו קופצים מבית קפה אחד לאחר. לא שומרים נאמנות לבית קפה אחד. פעם לשבת ב"כסית", "רוול", "טעמון" "תמר" ועוד, היה יוקרה. היו באים מרחוק לבית הקפה האחד, זה שאם היית יושב בו היית נחשב.
לשבת בבית קפה זה להיות בחברה. להכיר, להתמזג, לחוות את המקום, את האנשים. ויש את אלה שהפכו את בית הקפה למשרד. מצויידים במחשב נייד, ניירת, מוזמנים. רעיון זול, שבמציאות העכשווית מתאים מאד למדינה בה כולם רצים. יש בזה גם מעין שואו, כאילו בין המשרד לבין הפגישה בחוץ, לבין ישיבה ועוד עצרנו בבית קפה...ונתקענו. בעולם וירטואלי הרי לכל אחד מאיתנו יש משרד, יש אלפי אם לא עשרות אלפי חברים (וירטואלים). חשבתם כמה חברים יש לכם באמת?, כמה חברים נאמנים יש לכם? הנאמנות שפעם עמדנו דום כשרק שמענו את המונח כלל אינה קיימת. בעולם שכולו כסף - אין נאמנות.
דיברתי הערב עם חבר מהצבא. מיום הגיוס ועד היום בקשר, או כמו שאמר אמיר: "אתה יודע שהיום בדיוק חלפו 20 שנים מיום השחרור מצה"ל?". האמת שלא זכרתי, והיה בכך סימליות לשיחתנו. אמיר הוא חבר נאמן. חבר אמיתי. הוא קיים. הוא איתי הגם שאנחנו לא מדברים כל יום, לא מתראים הרבה, אבל כשאנחנו מדברים זה כאילו לא עבר הזמן, כאילו המרחק והזמן נעלמים. נכון שגם אמיר וגם אני חברים בעולם הוירטואלי. וזה לא אמיתי להיות שם. אני זוכר את דוכני השנות הטובות שהיו פזורים בתל אביב עם כל הקישוטים, הזהב, הכסף, הציפורים ובעיקר הציורים הנאיביים של פעם.
היום הם קיימים במגנטים, בתמונות דיגיטליות מתוקנות, בעולם הוירטואלי. אני גם זוכר את ההמתנה לדוור שיביא את אגרות השנה הטובה, את ההתחשבנויות מי שלח ומי לא. אחר כך בא עידן הטלפון...ומעט דואר. היום אין דואר יש דוא"ל, יש אותה ברכה לכולם, אין אישי, אין כתב יד, אין בין אדם לחברו.
באחת הישיבות בהן השתתפתי, ואני מתעב כאלה, התווכחו הותיקים בארגון בשאלת הנאמנות. אני הצעיר במשתתפים הקשבתי וכשנזרקה המילה "נאמנות" לחלל האויר עברתי לדום. לא יכולתי שלא להקשיב לכל הגה שנפלט מפיות המנוסים. חשבתי שאני חי בעולם אחר. "נאמנות?", שאלתי, "על מה אתם מדברים? איזו נאמנות יש היום? למדינה? לדגל? להמנון? היום אין נאמנות כי זה מושג שעבר זמנו, אז אל תחפשו נאמנות לארגון, למקום העבודה, למותג כזה או אחר. הנאמנות היא רק במקום שבו יש לצד השני תועלת. אם יש לי תועלת - אני נאמן. וגם כאן, הנאמנות היא לרגע, הנאמנות בת חלוף. מחר יהיה מישהו או משהו טוב יותר עבורי - אני שם. אז כדאי שנפנים שלמונח נאמנות יש היום משמעות שונה מזו עליה גדלנו והתחנכנו". רוצה לומר, נאמנות = תועלת אישית, נאמנות = כסף ! כן, זו לא בושה לצעוק זאת בקול גם אם זה נשמע לחלקנו רע.
מצאתי את עצמי דן בנושא עם עמיתים לעבודה. לפעמים זה נחמד לעצור מריצת הטירוף היומיומית המתישה ולחשוב, לשתף, לדון. זו חברה בריאה. חברה בה אחד מקשיב לשני, גם אם הדעות אינן זהות. רן הוא אחד מאלה, גם מירב תורמת מהידע האישי, ואני מוצא את עצמי המבוגר שבחבורה. הגיל עושה את שלו, הופך אותי לרגוע יותר, לשלם עם עצמי. לחיות בשקט עם עצמי זה לא למהר להלחם, לא למהר להתרגז, וכפי שכתבתי בעבר להיות בעד ולא נגד. לחפש את החיובי ולמצוא אותו.
הקפה ההפוך שהפך למשקה הנפוץ במדינה הוא לא רק קפה. בית הקפה הוא לא משרד עבורי כי אם מקום מפגש חברתי. ומקום העבודה עבורי הוא לא רק פרנסה אלא גם ובעיקר אנשים.
