יותר מדי עיתונאים עלו על שרטון המבייש את משלח ידם. על השרטון המבייש והמחפיר עלו גם עורכים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. לכותרת "דפני ליף לא שירתה בצבא" יש מגמה ברורה. במיוחד שנמצא תנא דמסייע - "ממקורות במשרד הביטחון ניתן אישור לעובדה שדפנה ליף לא שירתה בצבא". היו זרזירי עט שהחליטו להשתמש במקורות מלשכת הגיוס. רק כדי שתינתן החותמת המאשרת את הכתם - "דפנה ליף לא שירתה בצבא".
מוסרי המידע לעיתונות היו באמת "מקורות מהימנים", והם באמת נמצאים במשרדים חשוכים ואמינים. מוסרי המידע ידעו גם את הסיבה האמיתית, שצה"ל אינו מגייס לשירות צבאי מי שחולה במחלת האפילפסיה. ועם המחלה הזו מתמודדת דפנה ליף. ומותר לה להתמודד עם המחלה בלי לשתף את כל עם ישראל.
זרזירות העט בעיתונות הכתובה וזרזירות הלשון בטלוויזיה וברדיו החלה בכך, שהותירו רק את הכותרת - "דפני ליף לא שירתה בצבא". חלק מהעיתונאים מהל את זרזירות הלשון והעט בתבליני מציצנות, כשהוסיפו את מה שיאה שיישאר מוצנע. הם חצו את הגבול בירידה לתהומות של חטטנות, שאין לה מקום בתקשורת המכבדת את עצמה. לא מעט עיתונאים נצמדו לכותרת ולידיעה שהיא לא שירתה בצבא, ולזאת הייתה מגמה ברורה - לפגוע במעמדה כמנהיגת תנועת המחאה. אך יש כאלו שהחליטו שהצהוב והעבירה על כל כללי האתיקה צריכים להנחות אותם ופרסמו את דבר המחלה.
זרזירי עט עטו על הטרף, ביקשו להשחיר את דפנה ליף, מי שנטעה את האוהל הראשון בשדרות רוטשילד - והייתה אולי יותר מיליטנטית - היא "חטאה בחטא שחיטת פרה קדושה". היא "תאמה" את התווית שהציג חבר הכנסת
אופיר אקוניס - "אנרכיסטים מופקרים".
דפני ליף "לא מילאה את חובותיה למולדת", אבל היא מצליחה לסחוב אחריה מאות אלפים לכיכרות. היא הולכת שלובת זרוע עם הפנתר צ'רלי ביטון. היא לא מוציאה מפיה את השטות של נציג הסטודנטים - "המחאה מיצתה את עצמה", מעכשיו יש לנו עסק עם קוטג'.
נציג הסטודנטים, יקירו של בוז'י הרצוג, הפך גם ליקירם של ביבי ושטייניץ. דפני ליף - שרואה את ג'סי כהן ואת אלפי המשפחות שהאוהל הוא עבורן בית ולא רק סמל - הפכה לסדין אדום. לכן כל האמצעים כשרים - "דפני ליף לא שירתה בצבא".
ואני הזקן מצדיע לנחישות של דפני ליף, שנטעה את האוהל הראשון בשדרות רוטשילד בסאונה הלוהטת של 14 ביולי 2011 ועוררה עם שלם לקרוא בקול - "העם דורש צדק חברתי". 14 ביולי 2011, יום נפילת הבסטיליה הישראלית, יהיה רשום על שמה של דפנה ליף.
