במקום שזה יהיה שבוע הרה-אסון בתולדות המדינה, זה היה אחד השבועות המוצלחים ביותר מזה שנים ביחסי החוץ שלה. במקום בידוד בינלאומי, קיבלנו חיבוק אמיץ מנשיא ארה"ב והתגייסות חוצת-יבשות נגד ההכרזה על מדינה פלשתינית. בשולי השבוע, מחמוד
אחמדינג'אד שוב חשף את פרצופו האמיתי וכל העולם התרבותי החזיר לו ביריקה. אבל יש לפחות שני אנשים שמבחינתם זה היה שבוע רע מאוד:
נחום ברנע ו
שמעון שיפר.
לתאומים הסיאמיים של
ידיעות אחרונות יש בעיה: הנה מתברר שמדיניותו של
בנימין נתניהו זוכה לתמיכה בינלאומית רחבה (ראו את התגייסות האיחוד האירופי נגד הפלשתינים ואת הרוב נגדם שהתגבש במועצת הביטחון), והנה מתברר שהוא לא מוליך אותנו לקטסטרופה. אבל השניים הרי אמרו שוב ושוב (ושוב) שיש לנו ראש
ממשלה הרפתקן ומסוכן, שגורם לכך שבכל העולם באמת יהיה נגדנו, שיודע במקרה הטוב רק לדבר אבל לא רוצה לעשות כלום. אז מה עושים כאשר המציאות לא מתאימה לתיאוריה? אדם אחראי ורציני בודק את התיאוריה. ברנע ושיפר החליטו לשנות את המציאות.
נכון, נאומו של
ברק אובמה היה פרו-ישראלי מאין כמותו. אבל, לפי שמעונחום, הוא לא באמת התכוון. יש לו בחירות בעוד 13 חודשים והוא צריך את הקול היהודי, וגם מודאג מכך שהרפובליקנים מצטיירים כידידי ישראל יותר ממנו. נניח שזה נכון; המשמעות היא שהיהודים והרפובליקנים ממשיכים לתמוך בעמדותיה של ישראל, דהיינו באלו של ממשלת נתניהו. זה אומר, שיש לנו בסיס מוצק בארה"ב - וגם זה עומד בסתירה מוחלטת לתיאורים הקודרים של הצמד.
אז הנה יש להם זווית אחרת: כאשר
אריאל שרון בא לאו"ם בעיצומה של ההינתקות, עמדו עשרות מנהיגים בתור להצטלם איתו; אף אחד לא ביקש פוטו-אופ עם ביבי. שוב: נניח שזה נכון. כל מה שזה מלמד הוא, שהעולם מאוד אוהב אותנו כאשר אנחנו מתאבדים ורבים מוכנים להלוויה שלנו. וחוץ מזה, רבותי, האם באמת שכחתם את תוצאות ההינתקות? או שתושבי שדרות ובאר שבע ואשקלון ואשדוד לא מעניינים אתכם? אז יש לי חדשות בשבילכם: עוד מעט הטילים של החמאס, המשוגרים מחורבות גוש קטיף, יגיעו גם למדינת תל אביב שלכם. אה, כן, והיה מישהו שהזהיר בדיוק מפני התוצאה הזו. קוראים לו בנימין נתניהו.
כאשר אובמה מספק את הסחורה מבחינתם של שמעונחום, הוא נשיא אמריקני אמיץ, מנהיג העולם החופשי שחייבים להישמע לו, ואוי לנתניהו ואבוי לנו אם נעז לחלוק עליו. אך כאשר אובמה - כלשונם שלהם - מאמץ בלעדית את הנרטיב הישראלי, הוא לא יותר מאשר תלמיד של נתניהו (כך ממש). גם נשיא ארה"ב נמדד בעיניהם רק בצורה בה הוא מתייחס לנתניהו. יסתכל עליו מלמעלה - מצוין; יאמץ את עמדתו - נכשל.
חוץ מזה, ממהרים שמעונחום להפחיד אותנו שוב, "אף אחת מבעיותיה של ישראל לא נפתרה: לא אירן, לא טורקיה, לא פלשתין". נכון: לא הצלחנו לפתור את הבעיות עם תלמידו של היטלר מטהרן, עם הסולטאן המודרני מאנקרה ועם מכחיש השואה מרמאללה. וזה כמובן באשמתו של נתניהו. לא באשמת המנהיג ההזוי ביותר בעולם, לא באשמת מי שאיים השבוע אפילו על האיחוד האירופי, לא באשמת מי שמשיב בשלילה על כל הצעה ורואה בכל ויתור ישראלי רק את עמדת המוצא לוויתור הבא.
העובדות, כאמור, לא ממש משנות לברנע ושיפר. יש להם עמדה מוצקה, חלקית אידיאולוגית וחלקית מסחרית (ידיעות נגד ישראל היום), ולעזאזל המציאות. אני כבר לא מוכן לקחת אותם ברצינות, לא מוכן לקבל אף מילה שלהם כפשוטה ולא מוכן להאמין לשום דבר שאני קורא רק אצלם. ואתם?
