לזכרו של ידיד - שמואל הופרט

שמואל הופרט ז"ל, (נולד ב-1936 נפטר ב-2006), היה ידיד אמת של התנועה הקיבוצית. יותר מכך: הסופר ואיש הרדיו הוותיק שמואל הופרט, צ'כי במוצאו וירושלמי בשבתו בארץ, ראוי לדעתי לקבל את ציון 'יקיר התנועה הקיבוצית'. בעשרות שנותיו כעורך תוכניות הספרות ברדיו, עשה המון להבלטה חשיפה וגילוי של הסופרים הקיבוציים, הצנועים והמצטנעים. הוא טרח והקליט את שירת משוררי הכפר והקיבוץ, הוא לא חשש לנסוע אל הקיבוצים המרוחקים, לשבת בבתי המשוררים. והוא ראיין, בדרכו הנינוחה והנעימה, עשרות יוצרים.

בטרם לכתו לעולמו, סיפר לי שמואל הופרט סיפור לא מושלם. הוא הבטיח לי שהוא יישב אל שולחנו לכתבו, אך לא זכה. אנסה לדלות מהזיכרון מעט ממה שסיפר. עמדנו ליד הדוכן של 'ספרית פועלים', בבנייני האומה בירושלים, ביריד הספרים, והוא הפתיעני בסיפור מרתק, מאלה המכונים 'המציאות עולה על כל דמיון', והמלווים בציקצוקי לשון מתפעלים. חייו בכלל היו מלאים נסים. סיפור הצלתו המופלא מידי הנאצים, סופר על-ידי אמו, הילדה הופרט, ותורגם על ידיו, בשם 'יד ביד עם תומי'. שמואל האמין שיש נפלאות בעולם, ורצה שגם אני אאמין בכך.

יריד הספרים ההוא נערך בימי האינתיפדה. וירושלים כבר החלה לבעור ולהתפוצץ. וכבר אינני זוכר איזו מהאינתיפדות זו הייתה. שמואל אמר שיש לו תוכנית לכתוב רומן מהפכני. רומן שיעמיד את יחסי היהודים והפלשתינים בארץ על הראש. כלומר יהפוך את המקובלות והמוסכמות. הוא קיבל באחד הבקרים טלפון מפתיע לביתו. המטלפנת הייתה אישה מאחד הכפרים שליד רמאללה. האישה הציגה עצמה כקרובת משפחתו, והוא כמעט שנפל על הרצפה מרוב פליאה. בעוד הוא מנסה להתארגן ולהבין מי היא המטלפנת, וכבר החלה זו בדברי תחנונים בוכיים, על בחור ערבי צעיר שנעצר בידי מג"ב, והיא חוששת לו מאד.

שמואל כמובן נדהם לגמרי ולא הבין מי היא מה היא רוצה. הוא גם לא זכר בוודאות באיזו לשון דיברה איתו. באנגלית? או אולי בצ'כית? אבל האישה המשיכה בתחנוניה בנחישות, והזכירה לו את דודתו מצ'כיה. דומני הייתה מפראג. היא לא פנתה אליו עד היום, אף על-פי שהיא כבר חיה כמה שנים ברמאללה. אבל הפעם היא מאד חוששת לגורלו של הצעיר, ולכן החליטה להתחנן. ואז בבת אחת הבין שמואל עם מי הוא מדבר. בת משפחתו מצ'כיה, שנישאה לסטודנט ערבי לרפואה. יהודיה גמורה מלידתה, שמאסה ביהדות, בהוריה, ובצ'כיה.

משפחה ענפה הייתה להם בצ'כיה, ואחת מבנות הדוד שלו מרדה בהוריה, ולא די שהפכה לקומוניסטית קיצונית - אלא גם המירה דתה לנצרות. שערורייה מהממת הייתה זו, שהתפרסמה בעדת היהודים הקטנה של צ'כיה. נצרות ממש, אבל אינני זוכר מאיזה פלג של הנצרות. הנצרות של הצ'כים, אם לקצר. חלפו שנים, וכשסוף סוף התפכחה והתפקחה מ'מרד הבן' שלה בהוריה, והחלה ללמוד באוניברסיטה של פראג - פגשה צעיר ערבי נוצרי מרמאללה. סטודנט פלשתיני לרפואה. כדרך הערבים, בין נוצרים ובין מוסלמים, הוא היה מגוהץ ומגונדר, וכזבן ומעמיד פנים לוונטיני אמיתי. ממש כמו שדקלמנו בילדותנו, מחרוזיו של פישֶׁק קַמפּינסקי, הפייטן המקומי: "כּלפֵּי חוּץ שפתֵי מֶתֶק - אך בַּלֵב מַדְמֵנָה..."

הם התאהבו, והיא הסבה נצרותה לנצרותו, ובאה לחיות אתו בארץ ישראל הלא היא פלשתינה. הסטודנטים הערבים השחומים, משכו את ליבן של בנות הסלאבים הבהירות בארצות מזרח אירופה. ובהן כמובן גם כמה צעירות ממוצא יהודי. צ'כיה אולי לא הפסידה זוג רופאים, אבל רמאללה הרוויחה. הם השתקעו בעיר, נולדו להם שתי בנות כמדומני, והיא כבר טעמה את טעמה המר של קדושת המשפחה הערבית...וכבר התנסתה במה שקרוי 'מעמד האישה בחברה הערבית'... וכל השנים הללו השכיחה במתכוון או שלא, את קרוביה היהודים, החיים בירושלים הישראלית.

אלא מה רוצה הגורל? שבתה שלה גמלה לה באותה המטבע, סיפר לי שמואל הופרט. והיא נעשתה נערה מתבגרת פרועה, שנטתה אחרי הלכי הרוח של הרחוב הערבי. היא התחברה לחבורה טרוריסטית קיצונית, בני הפת"ח או השד יודע איזה ארגון מרושע אחר. שם נתאהבה מעל לראשה בצעיר ערבי, שנסתפח אל רוצחי יהודים, טרוריסט שנתפס בידי משמר הגבול והושם במעצר כראוי לו. אמה המומרת תיעבה את הטרוריסטים הקטנים, אבל הבחור עונה ונעצר נחקר ונאסר, ושוועת בתה המאוהבת שברה את לבה. ואז נזכרה לפתע בקרוביה שבירושלים העברית.

שמואל עוד הספיק לספר לי על פגישה אחת שהתקיימה. הוא הופתע מהרופא הערבי. האיש המבוגר היה נעים שיחה, רחב אופקים ומתון בדעותיו. רופא ערבי נוצרי מרמאללה, הנשוי ליהודייה צ'כית, ומוצא עצמו מול ניצול שואה יהודי, סופר עברי, החי בירושלים שחוברה לה יחדיו. אשתו חזרה לדבר צ'כית מרוב התרגשות. והיא התחננה על חייו של העצור. זו הייתה פגישה הזויה לגמרי, שאלמלא התקיימה במציאות, הייתה נתפסת כבדיה ספרותית מוצלחת. אני בטוח שהוא נתן להם, כמתנת פרידה, את ספרה של אמו, 'יד ביד עם תומי'. זה לא רק בדיון דמיוני, כאן חברו גם האמרה הקלישאית 'המציאות עולה על כל דמיון', וגם הקלישאה השחוקה על 'המזל הכול יכול'. לערב את ניסי האל הטוב והמיטיב לא היה אפשרי ולא היה פשוט, שהרי שלושתם האמינו באלוהים שונים.

ובאמת מעט לפני מותו יצא לאור ספרו האחרון של שמואל הופרט. "החאג' והמהנדס בצל הצפצפה", הוצאת כרמל, ירושלים, 2005. מסתבר שהסיפור שסיפר בספר הוא שונה מן הדברים שסיפרתי כאן. אבל גם דומה להם בדרך מוזרה. הוא הספיק להשלים את הספר שעליו סיפר לי. ובספרו מחפשים שני הגיבורים, מהנדס הרדיו היהודי, בן דמותו של שמואל עצמו, והערבי החכם, העגלון מירושלים המזרחית, דרך לחיות ביחד. השלום הנכסף בין שני העמים מחבר ביניהם. ויותר מכך, ההכרה שבלי להבין ולכבד את העם האחר, לא ייכון שלום כזה. מר גורלו של המהנדס היהודי, ניצול השואה, מתחבר אל מר גורלו של העגלון הפלשתיני, שהפך לפליט. שמואל הופרט הספיק לצקת את תוחלתו, את תקוות חייו, לדו קיום של שלום. ובטרם הליכתו ציווה לנו חיים של הבנה בין שני העמים.