הסליחה עשרים וחמש שנים. חצי יובל. יובל, הבת שלך ושל תמי, כבר בת עשרים וחמש. לא עשינו הכל בשבילך ולמען משפחתך. הייתי בן 16 כשנפלת בשבי, תיכוניסט בעירוני א' בתל אביב. אני עדיין זוכר את הניסיונות להשבתך, את המדבקות עם הסלוגן "רון ארד לחופש נולד", את השיר "כשתבוא" שכתב
אהוד מנור והלחין בועז שרעבי במלאת שבע שנים לנפילתך בשבי, שבע שנים שלא הצלחנו להחזירך, שבע שנים שלא נודע גורלך.
שבע שנים? עשרים וחמש שנים! עשרים וחמש!!! עשרים ועוד חמש. במהדורת שבת שידרו כתבה עם חבריך לקורס הטיס, דברים שנשאה רעייתך בטקס השנתי. אילו מילים חמות אמרה תמי, אך מעל הכל ניכרו בדבריה, לדעתי, האכזבה. מצאתי את עצמי חושב רבות עליך, רון. לא על מה שהפסדת בהעדרך כמו המאמצים שכשלו, אבדן האמון במערכת שלא הצליחה להביא מידע אודותיך. האם זהו כוחנו? לאן נעלמה יכולתנו? כל כך טובים בכל ולהחזיר אותך הביתה, לא הצלחנו?. נעשו מאמצים ונעשים, כך אני מקווה, ואני מאמין שמנהיגינו לא הרימו ידיים. החברים שלך אמרו שעובר קו ישר בין נפילתך בשבי לבין השבתו של גלעד שליט. כמה זה כואב! כועס ומכעיס כי הלחץ הציבורי השפיע בסופו של דבר על שחרורו של גלעד, ואנו לא לחצנו די כדי להשיבך.
בשנות התשעים עדיין היו אירועים למענך, אבל אלה לא סחפו את העם להיות נחוש להחזרתך. יהיו שיגידו שהמקרה שלך אינו דומה לאחרים. לא היה מול מי לנהל משא-ומתן, אינך בעל אזרחות נוספת, בעיקר אינך. והמכעיס מכל שגורלך כמו גורלם של נעדרי קרב סולטן יעקב ושאר נעדרי צה"ל לוטים בערפל. את הכאב נושאים בני המשפחה יותר מכולנו. יום יום, שעה שעה. שמחתם על חזרת שבוי מהולה בעצב, אותו עצב שמוזכר אחת ל... בכלי התקשורת. ראוי שנישא בקירבנו את הכאב הזה, כי גם לנו יש חלק לא קטן בהפקרתך, רון, ובהפקרת השבויים ובני משפחותיהם.
המחיר
גלעד חוזר ואנו נתיישב לדון במחיר השבתו. נחשוב ונקבע את מחירם של שבויים, אחד תמורת אחד. למעשה יהיה פה דיון במחיר החיים. כל אחד מאיתנו יצטרך לחשוב היטב מהו מחיר החיים, מהו הגבול בין אחריות אישית לבין אחריות המדינה. האם מעתה ואילך המחיר יהיה ידוע מראש? ומה דינו של הערך הצה"לי שלא מפקירים חייל בשטח? ואזרח?
נטשה מוזגוביה, כתבת הארץ בארה"ב, כתבה מאמר על הקווים האדומים במו"מ להחזרת שבויים בארה"ב, על ההבדלים בין הישראלים לבין האמריקנים בגישה למחיר, לפרט, או כפי שציינה "מי שמע שם על החייל בו ברגדאל, שמוחזק עדיין בשבי הטליבאן באפגניסטן". ראוי שנזכור שיש הבדל עקרוני בין צה"ל לצבא ארה"ב, שהוא צבא מקצועי שהמתגייסים אליו בוחרים בקריירה צבאית ומביאים בחשבון סיכונים. הפוליטיקאים בארה"ב אומנם מתייחסים לחיילים כאל "הבנים שלנו" או "הגברים והנשים האמיצים שלנו במדים", אבל במדינה בגודל כזה, יש לא מעט אמריקנים שאינם מכירים חיילים. זה בפירוש לא צבא עם.
בשאיפתנו להדמות לארה"ב צריך לקחת בחשבון את הערכים והמוסר שלנו. כל דיון שיתקיים ובמסגרתו תוגשנה המלצות, תתקבלנה החלטות, חוקים יחוקקו, תהיה לו השפעה מכרעת על הערכים שלנו כאזרחי המדינה, על צבא ההגנה לישראל, על האחריות האישית של כל אזרח. אנחנו כבר שומעים את מנהיגינו פועלים בכיוון חקיקה כזו. חקיקה כזו צריכה להיות לאחר שקלול מכלול ההיבטים וההשלכות (לבל ישנה מעשה אלחנן טננבאום).
הערכים
ב-7.10.73, היום השני למלחמת יום כיפור, טייס הפנטום אורי שחק נפל בשבי הסורים. 25 שנים אחרי, בראיון למקומון של העיר מודיעין, מתאר אורי את שמונת חודשי השבי. "גולדה הייתה מוכנה להגיע להסכם הפסקת אש עם הסורים ללא חילופי שבויים", הוא מזכיר, "ורק בגלל לחץ המשפחות וההד התקשורתי, לצד פעילותו של הנרי קיסינג'ר, היו חילופי שבויים. גם יותר מאוחר, בשנות ה-80, יוסק'ה גרוף וחבריו חזרו רק בגלל הרעש שאמא שלו עשתה ולחלופין - משפחתו של רון ארד הייתה סבלנית ולמרות שרון היה חי, המדינה זנחה אותו".
"צריך לזכור שאצל שבוי בארגון טרור אי הוודאות היא גדולה מאד ורון ארד זה פרוז'קטור אדום: הוא יכול היה להיות בארץ, אבל הממשלה היססה. במקרים כאלה הזמן פועל לרעתנו והמחיר עולה. ישראל ויתרה על אמצעי לחץ וחתמה על רגיעה בלי להתעקש על החזרת גלעד שליט; אני מצפה שמדינה ישראל תהיה יותר נחרצת, יעילה ונמרצת במשא-ומתן על שליט כי הזמן הוא קריטי. רון ארד כתב במכתב: 'תגידו להם לפעול מהר כי אין זמן', גם גלעד שליט מעביר את אותו מסר במכתבו האחרון". לשאלה האם אתה מאמין שכדאי לשלם כל מחיר כדי לשחרר שבוי ענה אורי שחק:
"הביטוי 'כל מחיר' הוא דמגוגי, המחבלים דורשים מחיר מסוים. השאלה היא מה המחיר שאנחנו כמדינה משלמים על זה שגלעד שליט בשבי? לדעתי המחיר ערכית ומוסרית עצום.
חייל שנשלח למשימה חייב לדעת שאם הוא נופל בשבי המדינה תעשה הכל כדי להחזיר אותו. זה מה שהחזיק אותי בשבי, הידיעה הוודאית שעושים כל מאמץ כדי להחזיר אותי. אני חושש שהוויכוח שבו מעמידים רק את מספר המחבלים שישחררו מול שחרורו של שבוי ישראלי הוא טעות.
"חיים חפר כתב בשנות ה-80 על כך שהגדולה שלנו היא המוכנות לעשות כל מה שאפשר כדי להחזיר חיילים הביתה. זו הרעות, הביחד ואחוות הלוחמים. ההשתהות בשחרורם פוגעת בערכים אלה, שהם ערכי יסוד של החברה, והם אלו שנותנים לחיילים מוטיבציה להילחם ומסייעים להם להחזיק מעמד בשבי. השמירה על הערכים האלה חשובה יותר מעוד כמה מחבלים עם דם על הידיים".
אורי שחק הוא זה שציטטתי באחד ממאמריי שאמר שלא שאלו אותו לשלומו. כל שעניין היה מה אמר לשוביו. לא שאלנו לשלומו של אורי, כמו שאיננו שואלים לשלומם של רון ארד וכל שבויינו ונעדרינו. אלה הופכים לסמלים, לדמויות שיחרטו בספרי ההיסטוריה שלנו, בטקסים ובנאומים. אלה הערכים שהולכים ונעלמים, הערבות ההדדית בחברה מתפרצת רק לרגע קצר של שמחה. מי יתן ומנהיגינו ישכילו לחזקה ולהביאה לערכה המוסרי בחברה.
