|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
זה היה בחורף. לא, בקיץ. אני לא מצליח להיזכר, או שמא איני מצליח? הרגע עצמו חקוק בראשי היטב. רגע אחד דיברתי עם אימא ואבא, ושנייה אחר-כך שמעתי קול חזק, ראיתי אור גדול, ואז את חיי רצים לנגד עיניי, כמו בסרט תלת-ממד. ואז זה נגמר
|
|
גלעד חי. ומה איתך? [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
דווקא הייתי בעד העסקה. יש לי זיכרון שהשפיע עליי מאוד. הייתה הפגנה גדולה, צעדה, נראה לי. הגענו לירושלים, למקום שתמיד מפגינים בו, תחת בית ראש הממשלה. והמאהל הזה, של המשפחה, הוא היה כמו השבעה הכי ארוכה בעולם. מגיעים, כי יש תחושת מחויבות עמוקה, ערבות הדדית קראו לזה. לאף אחד אין מושג מה לומר להורים, הרי הם לא באמת אבלים, רק יושבים, מחכים ומתכלים, מקווים שהוא יחזור.
ראיתי את החייל ההוא, קטן וצנום, מקריא את המכתב שלו – מבקש מהממשלה שתתעסק יותר בעניינו. כמה בודד הוא שם? תהיתי. האם איבד את דעתו? האם הוא חש שהותירו אותו מאחור? האם הוא מפוחד? רק הוא היה חשוב. לא רק לי, לכולם.
|
|
זה היה ברכבת הקלה בירושלים. היו חששות מסוימים בנוגע לבטיחות שלה, הרי כל מי שרצה לעלות – יכל. והיא הרי עברה בשכונות הערביות, שם הוא עלה, לבוש היטב, מעיל שחור, יפה. אללה הוא אכבר הוא צעק, ואז זה קרה.
זה היה באשקלון. מלמעלה, מהשמיים, הוא נפל. חתיכת מתכת מעופפת. לא ידעתי לאן לברוח, איפה להסתתר. זה פשוט נחת עליי.
זה היה בתל אביב, בכניסה לקניון. זה היה בחגים, כך שהיו הרבה אנשים, ולכאן לכל הפחות לא הגעתי לבדי. חברה קדישא חיפשה אותי לכל אורך המלך ג'ורג'. הבן שלי מחכה עוד שאחזור הביתה.
זה היה בכביש 60, בדרך לירושלים. נסעתי לקראת ערב לדייט, רצינו לדבר כבר על חתונה. עליתי על טרמפ, ולפני שהגענו לצומת כרמי צור מהצד נזרקו עלינו אבנים. "לא היה לו סיכוי", אמרו אחרי כן. זה היה מהיר.
זה יכול להיות בכל מקום, זה יכול לקרות בכל רגע. אין לי שם, אין לי זהות, ואין לי פנים. גם אין לי עתיד. הרוצח שלי שוחרר היום, או ישוחרר בעוד חודשיים. עוד לא נולד החוק שיעצור מישהו על פשע שעוד לא עשה, אבל את מירוצו של השור המועד יש לגדוע באיבו, לחסום את השור בדישו. אותו לא חסמו, ואותי הוא רגם.
גלעד עדיין חי, ואני?
|
|
| תאריך:
|
18/10/2011
|
|
|
עודכן:
|
18/10/2011
|
|
עקיבה לם
|
|
סיפורו של פרופ' דן שכטמן, זוכה פרס הנובל בכימיה, יזכה מתישהו לסרט - אמונה של איש אחד ניצחה את מצעד המפקפקים. מדינה שלמה צהלה והתרגשה איתו השבוע - עוד זוכה פרס נובל נוסף לארון הישראלי - העשירי במספר, ארבעה מהם בכימיה, ושניים בכלכלה (כולם בעשור האחרון), וכמובן ש"י עגנון הגדול. על פרס נובל לשלום כמה מילים בהמשך. זהו מספר מדהים ובלתי נתפש, בוודאי ביחס לגודל האוכלוסיה.
|
|
|
|
|
מדי פעם, כלומר פעם בשבוע לפחות, עולה דמות ציבורית מרשימה ומהורהרת על גלי האתר או מדפיסה מאמר שמן בעיתון תחת הכותרת "להיות עם ככל העמים".
|
|
|
|
|
עסקת גלעד שליט המתקרבת העלתה, ראשית מפי ראש הממשלה ואז מצד גורמי התקשורת, את התזה (התיאולוגית במידת מה) לפיה שחרור גלעד תמורת אלף מחבלים הוא בבחינת הוכחה להיותו של העם היהודי "עם מיוחד". ייחודו הוא בכך שחבריו חשים ערבות וקרבה אחד כלפי רעו, עד כדי כך שאם מי מהם (מאיתנו) מצוי בסכנת חיים, או בסכנה אחרת, יתרת השייכים לעם עושים הכל על-מנת להציל את המסכן, גם במחיר סכנה לכלל האנשים. ה"הוכחה" לאותה תזה היא הסקרים המראים כי רוב מכריע של הציבור מאמין שמצבו הביטחוני יורע בעקבות שחרור אלף המחבלים ואף על-פי כן אותו רוב מכריע הוא גם בעד העסקה. במילים אחרות, על-מנת להציל את גלעד שליט רוב הציבור מוכן לסכן את עצמו.
|
|
|
|
|
אחת השאלות המעניינות העולות מתוך עסקת שחרור גלעד שליט היא: כיצד ברגותי לא היה ברשימת המשוחררים?
|
|
|
|
|
מה"עיתון לאנשים חושבים" (ובלבד שיחשבו ברוח מרצ) ועד האנשים ש"אינם חושבים" (אלא פועלים לפי הרגש בלבד), וכמובן בכל רחבי עדר התקשורת והפרשנים - שדעתם אחידה (כרגיל) ונעדרת ביקורתיות - כל עוד ראש הממשלה נתניהו הולך בתלם ופועל על-פי תכתיביהם הקולניים - גל שמחה הציף את הציבור הישראלי החוגג את שובו הצפוי של החייל (החייל ולא "הילד"!) השבוי. ביטאון מרצ אפילו יצא מגדרו והכתיר את נתניהו שנוא-נפשו כ"מנהיג נולד", ובלבד שימשיך וישלם אתננים לאויב.
|
|
|
|
|
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
