המאמר של עמוס גלבוע מתייחס לעסקת שליט ול"יסודות ההיסטוריים" שכביכול הובילו אליה - מלחמת לבנון הראשונה, חטיפת 8 חיילי צה"ל בלבנון בידי חוליית פת"ח בספטמבר 1982, העברת שנים מהם לידי קבוצת ג'יבריל, השתלשלות ניסיונות החילוץ על-רקע אירועי אותה מלחמה, ולבסוף: עסקת ג'יבריל, בה שוחררו 1,150 מחבלים! (ששת החיילים החטופים / שבויים שנותרו בידי פת"ח, שוחררו קודם לכן במסגרת עסקת "החלפת שבויים", כשישראל מחזירה לפת"ח תמורתם 4,765 מחבלים /שבויים, מתוכם 65 מחבלים שהיו כלואים בישראל, והיתר שבויים ממחנה "אנצאר").
במאמר קובע גלבוע כי "החטא הקדמון הראשון והמקולל של כניעת ישראל לטרור הוא בעסקת ג'יבריל הידועה". לא דובים ולא יער. החטא הקדמון הוא בעסקה לשחרור ששת שבויי צה"ל מידי הפת"ח בתמורה ל-4,765 המחבלים של הפת"ח. בעסקה זו הפכה ישראל למעשה את מחבלי הפתח העצורים שבידה לשבויי מלחמה, בכך שהשוותה אותם לחיילי צה"ל השבויים. המימד הסימלי ולא המימד המספרי הוא שנתן לעסקה זו משמעות יוצאת דופן. מכאן ואילך החל מסע של "תחרות" בין אירגוני המחבלים למיניהם על פרסטיז'ה והישגים במאבק נגד ישראל, בין היתר באמצעות אילוצה לוותר על יותר ויותר תמורת פחות ופחות; האסימטריה של ההסדרים היא מפתח יסודי להבנתם. להערכתי, גם בעסקת שליט פועלים בעוצמה רבה מוטיבים אלה, ושוב שיחקה בה ישראל לידי אירגוני הטרור.
ניהול "מערכת יחסים אסימטרית" מול ישראל מאפיינת את כל ההסדרים שעשתה ישראל עד כה עם הערבים. היסוד האסימטרי מצוי בעובדה שבכל ההסדרים משלמת ישראל מחיר גבוה מאוד תמורת מה שהיא מקבלת, ובכולם מרכיבי ההתחיבות הערביים "נזילים" ומבוטאים בניירות, בעוד ישראל מוותרת על נכסים מהותיים, בעיקר טריטוריה, אוצרות טבע, חופש פעולה, והגבלות כאלה ואחרות על זכות ההגנה העצמית שלה - נאיביות, חולשת דעת, טימטום, רפיסות לאומית, חוסר הבנה של המציאות; ואולי הכל יחד?!
שני לקחים עקריים נובעים מאבחנות אלה: א. ישראל עדיין לא יודעת להלחם בצורה יעילה מלחמות אסימטריות; ב. ההישגים שקנתה לעצמה ישראל במלחמות האסימטריות בשני העשורים האחרונים, עלו לה במחיר יחסי יקר בהרבה מהמחיר ששילמה במלחמות הקונבנציונליות (למעט מלחמת יום הכיפורים שהיא מקרה מיוחד), ועקומת מחיר זו נמצאת בקו עליה. פירוש הדבר הוא שהשחיקה גוברת. באינתיפדות, במיוחד באינתיפדה השניה, הביאו הערבים לכלל מבחן אולטימטיבי את נשק הטרור בעימות ישיר מול ישראל.
האמצעי האופטימלי מבחינתם היו המחבלים המתאבדים. בגלל יעילותו של נשק זה, נאלצה ישראל לחזור ללחימה קונבנציונלית באיו"ש, שההכרעה בה מושגת ע"י כיבוש שטחים לשם ריסוק או ניטרול מירבי של תשתיות הלחימה והחבלה הניצבות מולה.
ביהודה ושומרון היא מחזיקה (עדיין) משום שאין לה ברירה. האזור רגיש מדי מכדי להפקירו או אפילו להמר עליו. על עזה - ויתרה, בראש וראשונה בהשפעת הטרור. על החזקת איו"ש היא משלמת עתה מחיר מדיני, ועל נטישת עזה - מחיר ביטחוני. תג מחיר זה ממשיך להמצא בקו עליה. מבצע "
עופרת יצוקה" הוכיח שישראל עדיין אינה יודעת לנהל מלחמה אסימטרית יעילה. פעם נוספת נדרשה למלחמה קונבנציונלית ושוב שילמה עליה בדוח גולדסטון, במשברים עם ידידים ובכשל בפתרון נושא שליט. שיקולים מדיניים?! שיקולים פנימיים?! חוסר שיקול דעת מספיק?! - ואולי הכל יחד. אני סבור שכן, וימים יגידו.
המלחמה האסימטרית שמנהלת ישראל בדור האחרון, משנה אופי, ממלחמה במגע ישיר (שלא נעלמה לחלוטין ממקומותינו, אבל ירדה מעט מגדולתה) למלחמת-טרור מנגד (stand off). את אופיה של מלחמה זו חווינו במיוחד במלחמת לבנון השניה (2006). בפנים אחרות שלה נתקלנו במלחמת המפרץ הראשונה (1991), בגירסת הרחבה של מלחמה זו לשתי חזיתות, חווינו לראשונה בעוצמה חדשה בתקופה שבין עליית החמאס לשלטון בעזה (2007) לבין מבצע "עופרת יצוקה", ופחות גם לאחריו.
בבמבצע "עופרת יצוקה" בא לידי ביטוי בולט פן אחר של החולשה הישראלית אשר מצא ביטוי ראשון והיה מהגורמים המרכזיים לכשל במלחמת לבנון - חולשת הדעת: המאפיין של חולשת הדעת בהתנהלות הישראלית הוא רתימת העגלה לפני הסוסים, דהיינו: העדפת שלומם של "חיילנו" על שלומם של "אזרחינו". מבלי להיכנס לניתוח ההסברים העיוניים והאידיאולוגים לגישות ה"פוסט הרואיות", יסודם בדקדנציה של המערב העשיר, השבע, הנהנתן והמתפורר מבחינה חברתית, והשפעתן על ישראל. במציאות הישראלית, חיקוי מתוך התבטלות של המערב בנושאים אלה, הוא הרסני ומסוכן, ומביא בין היתר לעסקות נוסח ג'יבריל, טננבאום ושליט.
בנסיבות אלה, נודע לתקשורת המוסדית והלא מוסדית תפקיד חשוב בעיצוב וגיבוש דעת הקהל, בהצגת ה"קייס" הישראלי, ביצירת קונצנזוס ולכידות חברתית ובהבאת עובדות ונתוני אמת לידיעת הציבור, מבלי לערבב אותם באופן מגמתי בדעות אישיות ואג'נדות סקטוריאליות. בינתיים רב הנזק של התקשורת על התועלת שהיא מביאה בשעות של חירום לאומי, אלא אם הוכרזה מלחמה. אופיים של המאבקים המזויינים האסימטריים הוא שהם מלחמה מבלי שהוכרזה מלחמה; סתירה זו יש לישב גם בהתנהלותה של התקשורת. החלטות אסטרטגיות של הממשלה חייבות להיות רציונליות ולא פופוליסטיות, למרות שאנו חיים בדמוקרטיה ולמרות זכות הציבור לדעת וחופש הדיבור ועוד. בעצם העובה שהתקשורת אינה פתוחה באותה מידה לכל, טמונים אפליה בלתי נסבלת וסכנה חמורה להטעיה של הציבור - שמירת זכויות הפרט והציבור אסור שתהיה חד-צדדית והיא חייבת להתנהל בצורה הוגנת ואחראית.
המלחמה האסימטרית מנגד, היא כיום האיום הקונבנציונלי המרכזי על ישראל. בתנאים מסויימים יוכלו לחבור אליו, חרף הצהרות אבו מאזן, גם מאמצים לוחמתיים נוספים במגע ישיר, בין אם מצד תושבי איו"ש ובין אם בהשתתפות חוגים ערבים קיצוניים בתוך ישראל. זו אסטרטגיית מלחמה שעשויה בנקל ובזמן קצר להפוך למלחמת הכל בכול, כאשר פתיחתה בתקיפה מנגד בכל החזיתות האפשריות (ארבע עד חמש חזיתות - אירן, סוריה, לבנון, רצועת עזה, ואיו"ש), והמשכה בתנועת המונים לעבר ישראל לאורך כל גבולותיה, כשמשולבים ומעורבבים בה גורמים עוינים חמושים, עם אזרחים "לא חמושים" - פלשתינים ולא פלשתינים.
כשלעצמה וללא תקיפה סימולטנית ע"י כוחות סדירים ממדינות שכנות, ממדיה הקטנים של ישראל הופכים איום מסוג זה לאיום קיומי, כשהיתרון הצבאי של ישראל - קונבנצינלי ובלתי-קונבנציונלי - אינו יכול לבוא לידי ביטוי אופטימלי. חולשה ישראלית מעניקה עדיפות לתרחיש מסוג זה, שבו המדינות הערביות או אירן נוטלות על עצמן סיכונים מינוריים, הפלשתינים, שנוצרו ע"י הליגה הערבית בכדי לאתגר את ישראל, נושאים בעיקר הנטל הישיר וריכוזיהם בתוך ישראל וסביבה הופכים אותם למכשיר יעיל להוצאתו לפועל של תרחיש זה. מכאן גם ברור שויתורים ישראלים באיו"ש ללא הסכם כולל שיש בו סיום מלא של הסכסוך, הם הרפתקה שרק שוטים או אויבים יציעו לישראל להסתכן בה.
ההתנהלות הישראלית חייבת לקחת בחשבון תרחיש מסוג זה או דומה לו. היא חייבת להערך מולו, משום שהערכות כזו אינה דומה כמעט במאומה להערכות צבאית שגרתית ודורשת ארגון ואימון מתאימים. היא חייבת לכלכל את כל מעשיה לאורו ולבחון בשבע עיניים כל מהלך אסטרטגי לא רק מבחינת הסיכון הצבאי הקונבנציונלי שיש בו, אלא גם מול תרחיש "ביזרי" מהסוג המתואר לעיל. עסקת שליט, כמו העסקות השגויות הקודמות, משרתת תרחיש זה, משום שהיא ממקמת בשטחים הקרובים לישראל "אנשי מקצוע" בעלי ניסיון בשיטות הלחימה הדרושות לתרחיש זה.
היא מקדמת את התרחשותו משום שהיא משדרת חולשת-דעת וחוסר מודעות ישראלית למשמעותו של תרחיש כזה (עוד הפתעה אסטרטגית, או "קונצפציה" מוטעית). היא פועלת פעולה שלילית משום שהיא מדרבנת חטיפות נוספות, שתוצאה דומה שלהן לעסקת שליט תחזק את המגמות השליליות שהוזכרו כבר קודם. היא פוגעת בריבונותה של ישראל בכך שהיא מתירה לחמאס לייצג את אזרחיה הערבים והיא מעידה שישראל עדיין אינה יודעת כיצד להתמודד ביעילות מול אסטרטגית המלחמה האסימטרית, שלא באמצעות הפעלה בנאלית, יקרה, לא יעילה ושוחקת לריק של כוחותיה הצבאיים הקונבנציונליים. בכל פעם שאנו מנהלים מאבק מזויין בכללי משחק שאינם קוהרנטיים עם אופי ההתרחשות, הדבר פועל לרעתנו ולטובת הערבים: אפקט "גולית הענק" המכה ב"דוד המסכן" משיג את יעילותו המירבית בכל הערוצים האפשריים.
מוצע איפוא שהמדינה תחזור ותבדוק את כללי התנהלות של ישראל במלחמתה בטרור, ותאמץ גישות התקפיות המבוססות על "טרור נגד טרור" באמצעות כוחות מיוחדים וסמויים. מוצע למחוק מהלכסיקון הישראלי עסקות מסוגה של עסקת שליט. מוצע לבחון את תפקידה הדסטרוקטיבי של התקשורת הישראלית בהתנהלותה מול המלחמה הישראלית בטרור החל מסיום האינתיפדה השניה ולקבוע כללי משחק חדשים גם לגבי התנהלותה בשאלות של ביטחון לאומי. ומוצע לשבץ במקום של כבוד במערכת השיקולים הישראלית את איומי המלחמה האסימטרית כאיום הקונבנציונלי המרכזי על ישראל לפחות בעשור הקרוב, או עד אשר יושג הסכם ברמה אזורית לסיום הסכסוך.
