לפני הדברים, אני מברך מעומק לבי את
גלעד שליט על חזרתו לארץ ולחיק משפחתו. הייתי בין הרבים שכל העת התייסרו על המצב הבלתי נסבל של שהייתו בשבי האויב, ואת המעט שיכולתי לתרום (כמו השתתפות בצעדה הגדולה ההיא) – תרמתי.
אבל לא כאן העניין האמיתי. גלעד שליט יכול וצריך היה להשתחרר עוד בתקופת כהונתו של
אהוד אולמרט. אולמרט עשה פרצוף של דואג בלעדי לביטחון מדינת ישראל, ונכון לומר שכל ראש
ממשלה לפניו נהג בדיוק באותה ארשת של דאגה. הדבר הזה עשה ועושה רושם חיובי על לא מעט אזרחים תמימים במדינתנו.
נתניהו כפוליטיקאי הכי ישראלי שהמציאה הביצה המקומית, ידע לטרוף את קלפי הקוסם שכל-כך מסרבים ליטול ממנו. הוא משך את העסקה עד קצה גבול יכולתם של האזרחים העייפים והכמהים לשיבתו של גלעד – אבל לא נתן לעסקה לזלוג מעבר לתקופת כהונתו.
נתניהו שיחרר את שליט בדיוק באותם תנאים שיכול היה לשחררו אולמרט – ואם נודה על האמת העמוקה, אולי הכל יכול היה להיות אפילו טוב יותר לו היה זה אולמרט ששיחרר אותו.
נתניהו טוען שהצליח לכופף את דרישות החמאס. במה בדיוק?! שיצא רוצח נתעב אחד פחות לחופשי?! עם כל ההערכה לגנדי שכמעט כולם העריצו אפילו היו בדעות מנוגדות להשקפתו הפוליטית – האם שחרור רוצחים מתועבים אחרים קל יותר?!
אבל שיא השיאים הוא דווקא אי-שחרורו של מרואן ברגותי. דווקא מנהיג ורוצח זה יכול היה להיות בהפוך על הפוך לטובת המאזן הפוליטי האזורי. מרואן ברגותי היה מכניס לחמאס בדיוק את מה שאבו מאזן כבר אינו יכול.
על גלעד שליט מישהו חשב?! לדעתי, לא אולמרט ולא נתניהו חשבו באמת על הסובל האמיתי גלעד שליט. הילד-נער-חייל הזה נמק יותר מדי זמן, במקום שהיה האחרון שהגיע לו להיות בו. אינני נכנס לכל מה שייאמר כעת על עצם שבייתו ואחר-כך על חוסר יכולתה של מדינה משוכללת כמו ישראל לאתר אותו בשני מטרים מרובעים. כל שיקולי המנהיגים היו לתדמיתם, הצטיירותם בציבור, וכאשר נתניהו הבין שזה או הוא או שליט – הכריע את הכף.
