קריאת שירה - מעשה של תקווה

הקורא נדרש כל העת לפענח קשרים חד-פעמיים, המעוררים תנועה רגשית, הנפרצת לכל עבר. הוא נע בין תמונות לשוניות הפועלות במצבי צבירה שונים ומקיימות ביניהן יחסים מורכבים. לומד להכיל את המורכבויות, מחדד את ריכוזו, צובר עושר פיוטי ומגביר את צימאונו לחדשנות.

קריאת שירה נושאת בחובה יתרונות גדולים לקורא של ימינו, הנתון לדוחק כללי ולקוצר רוח מתגבר. טענתי, שתהליך פענוח השיר הכולל, עיון מעמיק הנאחז בפרטים ובאותה עת מתמסר להפלגות נפש, מפתח אורך רוח, סבלנות פעילה ומעמיק את יכולות ההטמעה של המורכבויות. הקורא לומד לשוב אל הסדרים לאחר שפרש מניפות מגוונות של תכנים וצורות. חווה שיאים מתחלפים של הבנות רוחניות ומשפר את ריכוזו. מדובר בפעילות יוצאת דופן, העוסקת בפרשנות של טקסטים הנשענים על היגיון פנימי רב-גוונים.

הקורא פוסע בתרשים זרימת המשמעויות. הוא נע בין תמונות לשוניות, תנועה פנימית וחיצונית, רכה ועיקשת כאחת. תמונות אלה, לא אחת, רחוקות, פועלות במצבי צבירה שונים ומקיימות ביניהן יחסים מסועפים. הקורא פוסע בתוך ההתרחשויות, עקב בצד אגודל, יוצא אל נחמות הדמיון ושב פנימה, לחבר בין השלבים, כשברשותו מידע עשיר יותר.

לדוגמה: השיר "אני כותבת" מאת המשוררת סיגל בן יאיר, נפתח במילים: "אֲנִי כּוֹתֶבֶת לְךָ מֵהַצַּד שֶׁל הַיָּד בְּלִי הַלֵּב/ קוֹצִים יֵשׁ/ וּשְׁלוֹשָׁה יְתֵדוֹת/ וְאַב הָרַחֲמִים. הָעֵט הוּא צְלָב בַּרְזֶל/ כֶּתֶם דְּיוֹ עַל לִבִּי..." (מתוך: "לא מעודן", הליקון מוציאים לאור 2011).

השיר דן, בין היתר, במערכות יחסים. כדי לטוות מהלך ראוי של הקשרים, הקורא נדרש להציע פרשנות למונחים "קוצים", "יתדות" ו"אב הרחמים". ערכים אלה הם יחידות עצמאיות, בעלות קשרים סמויים חזקים, שצריך לאתרם כדי להשלים את חווית הקריאה. הקורא, בכוח הפלגות עולמו הפנימי, מרחיב את סך המאפיינים. שלל קוראים ימצאו דרך עצמאית לתהות אחר מסמרות החיים המייחלים כל העת לרגעי חסד של גילוי ורחמים.

בשיר "ים יהונתן" מתארת המשוררת חגית גרוסמן את האהוב: "...גַּלֵּי גּוּפְךָ יְשֵׁנִים בְּמִסְתְּרֵי מַיִם סוֹדִיִּים/ מְעִירִים אֶת גּוּפְךָ הַמְּחַכֶּה לִמְשִׁיכַת הַיָּרֵחַ/ הָרוּחַ בַּגַּלִּים סוֹדֵק פְּתָחִים פְּתָחִים לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ/ וְהַיָּרֵחַ נָע בְּמַעְגְּלֵי חֲלוֹמְךָ/ עַד גֵּאוּת גְּדוֹלָה מְצִיפָה אֶת הַחֶדֶר/ וּמְפַזֶּרֶת שְׁבָרִים חֲדָשִׁים. בְּסוֹד מַיִם סְמוּיִים/ אַתָּה גָּדֵל, מַנִּיחַ רֹאשְׁךָ עַל שְׂפַת יָדַי/ וְלֹא אֶגַּע בְּגוּפְךָ הַיָּשֵׁן, אַךְ אֶזְרֹק אֶבֶן קְטַנָּה אֶל מִסְתְּרֵי הַיָּם עַד יִתְעַגְּלוּ הַגַּלִּים וְיִתְפַּשְּׁטוּ הַחוּצָה..." (מתוך: "לויתני האפר", הוצאת "קשב לשירה" 2010).

הקורא משייט עם גלי האהוב ונדרש לפרשנות עמוסה. דימוי הים בעל זרועות רבים. על הקורא להציע תשובות משלו לשאלות: מי הוא האהוב? מה טיבם של היחסים? מה מסמלים משיכת הירח, הרוח הסודקת בגלים, הגאות, השברים החדשים, המים הסמויים, האבן הקטנה? מדובר בקריאה אינטנסיבית, חדה ורגישה, המייחלת כל העת לרגעי חשיפה של שובבות נפש. מה שהתרחש בין השניים הוא מאורע מתפתח, הממתין לגילוי הקורא.

המשורר רוני סומק כותב על המשורר הפרואני המופלא ססאר ואייחו, אשר הותיר שירה אדירה וידע חיים של גלות, עוני ורדיפה. סומק מתייחס לשנתו הראשונה של ואיחו, בגלות בפריז, בה נאלץ לאסוף בקבוקים למחייתו: "...אֶפְשָׁר לְדַמְיֵן אֶת קִדַּת הַגַּב, אֶת הַיָּד הַנִּשְׁלַחַת / לְצַוַּאר הַזְּכוּכִית, אֶת הַפְּרוּסָה שֶׁנֶּחְתְּכָה מִלֶּחֶם הַחֶרְפָּה/ מֵאוֹתָהּ זָוִית קָשֶׁה לִשְׂבֹּעַ אֲפִלּוּ מֵרַגְלַיִם פָּרִיזָאִיּוֹת / הַמֻּדְבָּקוֹת לְיַרְכֵי הַבַּחוּרוֹת שֶׁאֱלֹהִים צָחַק אִתָּן/ בַּחֲדַר הַלֵּדָה./ וְאַתָּה אֲדוֹנִי שַׂר הָרָעָב, אַל תַּגִּיד שֶׁבְּבִטְנוֹ הָרֵיקָה/ נֶאֱפוּ שִׁירָיו, אַל תַּזְכִּיר שֶׁהַיֹּפִי מַצְלִיף בַּחִטָּה לִפְנֵי/ שֶׁתַּנּוּרֵי הַגֵּיהִנֹּם מְגַלְגְּלִים מִמֶּנָּה לֶחֶם. אֶפְשָׁר הָיָה / לַחֲלוֹם שֶׁהוּא צִפּוֹר, וּלְהַשְׁאִיר פֵּרוּר עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן" (מתוך: "מחתרת החלב", זמורה ביתן מוציאים לאור 2005).

תמונה מכמירת לב, בה הדמות המדוברת קדה אל צוואר הזכוכית, מצליחה לזקק את הרגש ולתאר מציאות שלמה של ניכור ובדידות. הקורא נדרש למלא פערים ולברר: מי זה, או מי הם, "שר הרעב". מה מסמלים "הלחם", "צוואר הזכוכית", "הציפור", "אדן החלון". הברית בין היופי המצליף בחיטה ללחם המתגלגל מתנורי הגיהינום, רומזת על המחיר אותו נדרשים לשלם יוצרים הנאמנים ליסוד אומנותם. שלל המטאפורות בשיר הן הזדמנות נהדרת להעמיק את הדיון בביקורת החברתית המוצעת.

קריאת שירה היא פעולה איטית, הדורשת תרגול מתמשך. הקורא בודק כל העת מה הצליח לאחוז מן המצרף ומתקדם הלאה. יש בו תשוקה לנוע קדימה אל רגעי שיא, המופיעים זה אחר זה, עד לנקודת הסיום. ההפוגות שבדרך אינן דוחקות בתענוג לפנות עצמו לטובת ביצוע מטלות ההבנה השוטפות. לא אחת, הוא עוזב את השיר ושב אליו במועד אחר, כשתעצומות הנפש עומדות לרשותו. אט-אט הוא צובר עושר פיוטי ומגביר את צימאונו לחדשנות. מדובר בקריאה מעמיקה של טקסטים עשירים ומורכבים שראוי לתרגל אותה כבר בבתי הספר היסודיים, כדי שהתלמידים יפיקו בבוא עת תועלת משמעותית ממלאכות הפענוח.