טוב עשה בג"צ כשדחה את העתירות כנגד פיטורי שרי הימין. השאלה היא האם ישכילו בימין להפיק לקחים מן הדחייה.
הדמוקרטיה הייצוגית הישראלית מושתתת על בחירות ששיאן בהטלת הנשיא על ראש הסיעה הגדולה להרכיב קואליציה. על ראש סיעה זה, המתעתד להיות ראש ממשלה, לא מוטלות הגבלות למלאכת ההרכבה. הוא יכול להשתמש בכל סיעה ובכל ח"כ. הוא יכול ללכת עם החרדים או עם שינוי. עם מרץ והערבים או עם המפד"ל והאיחוד הלאומי. זו זכותו, וההתנייה היחידה היא הצלחתו בהרכבת קואליציה.
ההסכם הקואליציוני מחייב בהסכמה הדדית של שני הצדדים בלבד. בכל רגע נתון יכול כל שר וכל סיעה להתפטר. הם פשוט יכולים להכריז כי קצה נפשם בממשלה וכי לא לכך פיללו, גם אם מולאו כל התנאים בהסכם הקואליציוני. כן גם זכותו של מרכיב הממשלה לסיים את ההסכם ואת השבת-יחד. הוא אפילו אינו תלוי בסיעתו בכך. הוא מרכיב הממשלה. הוא ראש הממשלה. זו אחריותו הבלעדית.
אין כאן כל בעיה. להפך. זו דמוקרטיה ייצוגית לתפארת, ואין הבדלים גדולים בין השיטה הנוהגת אצלנו לבין השיטה הייצוגית במדינות דמוקרטיות אחרות.
לכן טוב עשה בג"צ כשדחה את העתירות. תלונות אנשי הימין אינן רציניות ואינן מחזיקות מים. תארו לכם ששרון היה חוזר בו מתוכנית ההינתקות, אלא שהיה מתברר שעם שרי שינוי לא ניתן להעביר את ביטול ההחלטה בממשלה. האם היו מגינים שרי הימין על הישארותם בממשלה, או שהיו מסבירים לנו, באותה רצינות וארשת מודאגת, כי חובה על רה"מ לפטרם, שכן הם אינם יכולים לעמוד בדרכו ולהעמיד אופוזיציה בתוך הממשלה לשינוי עמדה חשוב, מכריע ובעל השלכות לאומיות גדולות כל כך?
בדמוקרטיה ייצוגית מתמקד המאמץ הפוליטי בנציגים. השכנוע לא תמיד עובר רק דרך האידאולוגיה והשכל. זה מותר ולגיטימי. זה חלק מהמשחק, גם אם לא תמיד אנו אוהבים זאת. למעשה, כל המפלגות עושות זאת, ותומכות, תמורת טובות הנאה לציבור ששלח אותן ולעצמן, במדיניות שאינה חלק ממצען, ולעיתים אפילו מנוגדת לה.
הדברים נכונים גם ברמת נבחר הציבור הבודד. זה לפעמים מכוער, לא אתי, לא מוסרי, אבל בהחלט במסגרת כללי המשחק. למשל, אם מימון מיצובישי לסגן שר בשינוי היה מסכל את העברת תוכנית ההינתקות בממשלה, מישהו בימין היה מתלונן על הדמוקרטיה הפגומה שבשידרוג מעמדו הממונע? כשלעצמי הייתי מוכן לממן לו גם רולס-רויס, ולו רק שתעבור תכנית ההינתקות מן העולם.
רה"מ יכול, כדי להביא לכדי מימוש את תוכנית ההינתקות הגרועה, לפטר את הימין, את שינוי וחצי משרי הליכוד (כולל בכירים), ולהכניס במקומם לממשלה את העבודה ואת החרדים. כל זה דמוקרטי. ולהפך, אם היה עושה קואליציה עם העבודה, והיה בדעתו לממש תוכנית יישוב חבל עזה וייהוד יהודה ושומרון, היה רשאי לפטר את העבודה ולהכניס את הימין והחרדים. זה תקין לחלוטין. בשביל זה יש ראש ממשלה. ואם זה תקין, מה נלין בבית המשפט על לא יותר מפיטורי שני שרים אופוזיציונריים (גם אם כשלעצמי אני מזדהה עם עמדתם)?
כשהימין פונה לבג"צ כנגד מעשים תקינים באופן ברור של רה"מ, הוא מכשיר את הקרקע לכך שבג"צ יכבול את רה"מ בעתיד, כשיבצע מדיניות ימנית.
חובה על הימין להפנים: המאבק ברה"מ צריך להיות ציבורי ופוליטי. לא משפטי.
חובה על הימין לשנן: גם כשמתבצעת מדיניות שאינך תומך בה, הדמוקרטיה בסדר גמור.
אסור לימין להפוך לבכיין ונגרר למערכת המשפטית מתוך אוזלת יד, בדומה לשמאל. המערכת המשפטית היא מערכת שאמורה להיות חוץ-פוליטית. כיום היא אינה כזו; מערכת המשפט (למצער בג"צ) שמאלית וליברלית, ולכן הימין מפסיד פעמיים כאשר הוא מערב אותה בנושאים פוליטיים כמדיניות ממשלה: פעם אחת בעתירה, ופעם שנייה בלגיטימציה שמקבל בג"צ להטיל אילוצים על מדיניות הריבון.
הבכיינות הצדקנית, הניכרת בדברי אלה המקוננים כי רבין ושרון דיקטטורים, והם, ורק הם, יסבירו לבוחריהם שהצביעו במיליונים, מהי דמוקרטיה, מעבר לרדידותה וילדותיותה, היא מזיקה. היא מזיקה לימין לגייס כוחות ולפעול, והיא מסייעת לשמאל לשכנע כי הדמוקרטיה היא ביצוע של מדיניות מסוימת, ולא הכרעה בין אלטרנטיבות מדיניות.
אלון, ליברמן, אורלב וחבריהם לא יכולים להתלונן. הם נשארו ישובים על הכיסא הרבה יותר מדי זמן והיו שותפים לממשלה שהעבירה יותר מדי החלטות שמאליות. כל כך הרבה, עד שאפשר היה לזרוק אותם כסמרטוט רצפה משומש. וככה גם נראה הימין כשהוא פונה ליריב האידאולוגי המושבע שלו כדי שיציל אותו מעצמו.
