בקיץ שמענו את מי שהוכתרו כ"מובילי המחאה" מדברים על "צדק חברתי" ו"מדינת רווחה" והרבה סיסמאות בגנות נתניהו. ה
ממשלה לא אטמה אוזניה והקימה ועדה רצינית שמסקנותיה לא נותרו יתומות אלא הובאו להצבעה בשולחן הממשלה.
אבל אנחנו לא תמימים. מתחילה סברנו שאפילו יחזיר נתניהו את ישראל לימי החושך של מדינת הרווחה המפא"יניקית - תתקיים המחאה. משום שזאת לא הכלכלה, טמבל, אלא הממשלה. המחאה הייתה ונותרה פוליטית וכל הסיסמאות החברתיות הנבובות לא יכסו על ערוותה. החרפה היא שלוּ גוש השמאל ניצח בבחירות - לא הייתה מחאה.
השבוע ניסתה המחאה להתרומם. היא תישאר כל עוד התקשורת תתדלק אותה ותספק מסיבות עיתונאים מטורללות שבהן ליף תאיים על ראש ממשלת ישראל: "זו הפעם האחרונה שאני פונה אליך, ביבי". שימו לב, מי מכנה בפומבי את נתניהו "ביבי" - בד"כ לא אוהדיו. "ביבי" נועד להקטין, לזלזל. זה גם מנהגו של תומס פרידמן מהניו-יורק טיימס, העוין את נתניהו. לא נשמע דיבורים על "שימון" (פרס)או "בני" (גנץ).
וכפי שאמרו חכמינו - "אין בית מדרש בלא חידוש" - גם לפרק השני של המחאה נוסף חידוש: על הכוונת הושמו ערוצי הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים. לפתע, דואגים "מובילי המחאה" לאיכות התרבותית של השידור הציבורי. כך ליף במאמר באתר הבית של "ידיעות": "אנחנו חיים במציאות שבה לרוה"מ יש
עיתון. מזכיר לכם מישהו? מזכיר לכם סוג אחר של משטר? יש לו גם ערוץ טלוויזיה שהוא ממנה את קברניטיו".
ואני לא יודע אם לצחוק או לבכות. זאת השיטה שהשמאל הצטיין בה מאז ומעולם - חזור על השקר עשרות פעמים; עוד יאמינו לזה. שלושה עיתונים, שני ערוצי טלוויזיה, לא מעט תחנות רדיו - כולם בעלי אוריינטציה שמאלית למהדרין, כולם עוינים את הממשלה והקואליציה, וכ-ו-ל-ם מפנים מקום בזמן שיא לא רק כדי לשדר את ההפגנות הללו באופן מחפיר וחסר תקדים, אלא כדי לייצר קדימונים שיבשרו לכולנו מה עומד להיות במוצ"ש הבא בהפגנה. דווקא 'ישראל היום' הקפיד על מתן במה נאותה למארגני המחאה, אבל שלא כערוצים אחרים - היה אצלנו מקום למתנגדים.
אוי, קולות המתנגדים. האם שמענו בזמן אמת את המתנגדים להסכם הדמים באוסלו? לעקירה האיומה מגוש קטיף שאת פירותיה אוכלים אזרחי דרום הארץ מדי יום? האם שמענו את המתנגדים לעסקת שליט בחמש השנים האחרונות? האם שמענו את הביקורת על המחאה ומוביליה? האם חקר מישהו את מקורות המימון שלה, את האוריינטציה הפוליטית שלה?
נישאת על הר מיקרופונים עצום התבכיינה ליף באומרה: "אנחנו חיים במציאות שהולכת וסוגרת על עצם האפשרות בכלל לסמוך על התקשורת שתהיה כלב השמירה של העם והדמוקרטיה". בדיוק להפך. דווקא החזון התקשורתי שהיא וחבריה מבקשים היה פה עד לא מכבר - תקשורת פרבדאית מונוליתית המקדמת רק נושאים שהשבט הלבן מאמין בהם; הבזה כמעט לכל רעיון שמרני, ניאו-שמרני, לאומי, יהודי; המנוכרת באופן קיצוני לממשלה ולקואליציה, למרות תמיכת רוב הציבור.
קול ישראל, הערוץ הראשון וערוצי הרדיו הממלכתיים צריכים לעבור שינוי אמיתי. יש להושיב מול המיקרופונים גם עיתונאים בעלי סדר יום אחר ממה שהתרגלנו אליו עד כה. קברניטי הערוץ יודעים זאת. זאת תהיה עשיית צדק פשוטה לאחר שנים של עוול והשתקה. החברה הישראלית נקעה נפשה מהחד-צדדיות הפוליטית והתרבותית שהיא פוגשת בכל פעם שהרדיו או הטלוויזיה פועלים.
מה שראינו בשבוע האחרון מצד מארגני המחאה היה ניסיון נוסף לטרור תקשורתי על קברניטי הערוץ, להלעיז עליהם רק שלא ירעננו את הנחלות השמאל הקבועות תחת כל מיקרופון רענן. הביקורת של "מובילי המחאה" על הערוצים הממלכתיים מלמדת באיזה צד פוליטי מובהק הם נמצאים. לא צדק חברתי מעניין אותם, אלא להוסיף ולקיים את שליטתה של קבוצת מיעוט על דעת הקהל הישראלי. לא עוד. העם דורש צדק תקשורתי.
