שני נושאים בליבת הוויכוח - מערכת המשפט והתקשורת. אתחיל מהתקשורת. אני איש תקשורת בעברי, הייתי הרבה מאוד שנים עיתונאי, ואספר איך נראים הדברים מהצד של התקשורת על-רקע גל החקיקה הנוכחי.
העניין הוא, שלא צריך באמת חוקים שעוברים את כל שלבי החקיקה, אלא מספיק לייצר אווירה מסוימת, שיש לה אפקט לא פחות קשה מאשר חקיקה. זה לא אמירות בעלמא; הייתי, ישבתי, ראיתי את זה במו-עיני, ואני מדבר על סיפורים שאני מכיר באופן אישי.
אין הפקרות בתקשורת
במה דברים אמורים? מגיעה הצעה לכלי תקשורת לערוך תחקיר על אדם רב-השפעה במדינה עם הרבה מאוד כסף וקשרים. מייד, בלי אפילו שאותו אדם שולח נציגים, או שהדברים ידועים, מייד עולים קולות מתוך המערכת עצמה, והדבר השני, למה לנו להסתבך? הוא יתבע אותנו, ויהיה קשה, יפעילו לחצים. הלחצים, אגב, הם בדרך כלל משני כיוונים - מהצד של איומים בתביעות, תביעות בסכומי עתק, ואיומים של אנשים שקשורים באותו אדם מהצד הפוליטי, או מצד בעלי אותו כלי תקשורת. זה מה שנקרא, האיום הכפול. איום כלכלי על כלי התקשורת ואיום שהוא איום פוליטי, ובדרך כלל האיומים האלה מתנקזים לאותו בעל-הון, או אותו בעלים של כלי תקשורת, והרבה מאוד פעמים, מה שנקרא "רוח המפקד", יורדים מהתחקיר, יורדים מהכתבה, עוד אפילו לפני שהתחילו לעבוד עליה, רק כדי לא להסתבך. לא לחינם התכנסו עיתונאים לכינוס חירום על החוק הזה. גם היום, בניגוד אולי לרושם שמנסים כאן ליצור מגישי החוק, אין איזה הפקרות בתקשורת.
כשהחוק הזה יעבור, היכולת והנכונות של כלי תקשורת להתעסק עם היושבים בכנסת ועם אנשים עם הרבה מאוד כסף והרבה מאוד כוח במדינה, הנכונות הזאת תצטמצם לאפס. גם היום היא פחותה מאוד. כי בניגוד לרושם שיש בציבור - ויש כאלה שדואגים לייצר את הרושם הזה, שהתקשורת היא דבר נורא נשכני, ונורא פוגעני, ונורא מפחיד - התקשורת היום מרסנת את עצמה ומצנזרת את עצמה ומסרסת את עצמה בגלל האווירה הזאת שיוצרים. לאף כלי תקשורת, כולל הגדולים שבהם, אין היום יכולת לשלם את הסכומים שקבועים בחוק הזה.
ללא הוכחת נזק
תאמרו לי: בסדר, אבל הם הוציאו דיבה, לשון הרע. מאה אחוז. גם היום לפי החוק הנוכחי, אין הגבלה על סכום תביעות הדיבה ולשון הרע שניתן להגיש נגד כלי תקשורת. אתה יכול להגיש על 30 מיליון שקלים. החידוש, שאין צורך להוכיח נזק. מה הכוונה כשאין צורך להוכיח נזק?
אני פרסמתי ידיעות, אתה מבקש תגובה, לעיתים הבן-אדם מתחמק רק כדי למנוע ממך את הפרסום; הוא לא נותן לך תגובה, אתה לא יכול לפרסם כי אין תגובה. ואז אין פרסום. או להפך, הוא מגיש לך עשרות עמודים בכתב צפוף, ואומר: הנה תגובתי. אתה רוצה, בבקשה, תפרסם אותה במלואה, הצעת החוק הזאת קובעת - תגובתו במלואה. לא התפרסמה התגובה במלואה - 1.5 מיליון שקל.
החוק הזה הוא חוק גרוע ומסוכן, משום שהוא יעודד תביעות נגד כלי תקשורת ואנשים פרטיים, תביעות בסכומי עתק, גם כאשר לא הייתה כוונה לפגוע וגם אם אין נזק. זה מה שבעצם החוק הזה - זה השינוי שהוא יוצר לעומת המצב הנוכחי. במצב הנוכחי אפשר כבר, ללא הוכחת נזק, לקבל 50,000 שקל. זה לא מעט כסף, ולא מעט כסף גם עבור כלי תקשורת, בניגוד אולי למה שחושבים. וזה בלי להוכיח נזק.
החוק הזה מגדיל את הסכום ל-300,000 שקל, וגם נותן אפשרות לתבוע מיליון וחצי שקל אם לא התקבלה תגובה מלאה של הנפגע לפרסום. ותגובה מלאה זה דבר שהוא מאוד בעייתי ומאוד שנוי במחלוקת. אני מדגיש, מדובר בסכומים - גם אם אין כוונה לפגוע, ואתם כולכם יודעים עד כמה התחום האפור הוא גדול, ועד כמה לפעמים הבעת דעה, תחקיר, עובדות מסוימות נופלות בתחום האפור, ועד כמה חוק כזה יגרום לכלי תקשורת, וגם לאדם פרטי שמפרסם באינטרנט, וגם לאדם פרטי שמדבר - כי גם עליו חל לשון הרע - להימנע מראש מאמירות שנויות במחלוקת, מתחקירים, וגם ממאמרי דעה. אדם מן היישוב וכלי תקשורת מן היישוב לא ייקח את הסיכון הזה כשבעצם מדובר פה בסכומים של מאות אלפי שקלים, בלי הוכחת נזק ובלי כוונה לפגוע.
חקיקה שמעודדת תביעות סרק
אני יודע - ויש לנו על זה כבר מחקרים מהעולם - שחקיקה מהסוג הזה מעודדת מה שנקרא תביעות סרק, תביעות השתקה, תביעות איום מצד אנשים שאין להם שום בעיה לנהל הליכים משפטיים ואין להם מה להפסיד. מדובר באנשים עם המון כסף, טייקונים, שמשתמשים בעצם האיום של הגשת תביעה כדי לחסום מראש את התחקירים נגדם.
הדברים האלה הם בלתי מתקבלים על הדעת. חשוב להבין שלא מדובר רק באיזה אינטרס של עיתונים, או משהו מהסוג הזה. האינטרס בראש וראשונה אינטרס ציבורי. אנחנו כציבור רוצים שתהיה תקשורת, שחושפת, שמטפלת בשחיתויות, שמטפלת באנשים שיושבים כאן, גם מטפלת באנשים עם כוח שלא יושבים כאן - זה אינטרס שלנו.
חוק לשון הרע לא מטפל רק בכלי תקשורת, אלא גם באדם בודד שמשמיע דברים וטענות, גם עליו חל החוק. ואפילו במצבים שהרבה אנשים לא מביאים בחשבון - במיני אספות, בחוגים פרטיים, בשיחות אישיות, גם שם חל החוק. וכשאתה קורא את הדברים ואתה רואה את המציאות, המסקנה היא חד-משמעית: זה חוק לסתימת פיות, זה חוק להשתקת ביקורת וזו המטרה שלו.
אפקט מצנן
אותו מה שנקרא, אפקט מצנן (chilling effect), שנכנס לשיח שלנו בשנה האחרונה בגלל החקיקה שיוצאת מהכנסת, חל גם על בית המשפט. אולי אפתיע אתכם ואגיד: הלוואי שבית המשפט העליון היה כזה שמאלני כמו שאני שומע שהוא. הלוואי. אני בתור איש שמאל, בתור מפלגת שמאל, הייתי שמח מאוד. אגב, הלוואי שגם התקשורת הייתה שמאלנית כמו שכאן אנשים רוצים לגרום לנו להאמין. התקשורת רחוקה מלהיות שמאלנית, בית המשפט רחוק מלהיות שמאלני. הרי - וצריך להגיד את הדברים ואולי סוף-סוף כדאי שנגיד אותם, וזאת תהיה ביקורת שלי על בית המשפט דווקא משמאל: בזכות מה קיים כל מפעל ההתנחלות? מי נותן את הגושפנקה המשפטית והחוקית לכיבוש? בזכות מה המציאו את הדבר הזה של אובדן תושבות של פלשתינים מהשטחים? מי נותן את כל האצטלה החוקית לכל הדבר הזה, שנמשך כבר כל כך הרבה שנים? מי מונע מהדין הבינלאומי להתעסק בענייני ישראל באמתלה שיש בירור פנימי כאן במערכת המשפט הישראלית, אם לא בג"ץ? אתם צריכים לנשק את הידיים של בג"ץ על השירות שהוא נותן.
אבל אני, אף שיש לי ביקורת כזאת, לא אעז לבוא לבג"ץ ולהגיד מה שאמר שר בממשלה, השר לנדאו, לפני שבוע. איזה מילים: אשכנזי, שמאלני, מנוכר ליהדות. מאיפה הוא הביא את זה בכלל? ואני קראתי אז קריאת ביניים, אמרתי לו: אתה שר בממשלה או שאתה איזה פרחח מהרחוב שמדבר נגד בית המשפט? זה מוסד ממוסדות המדינה.
אווירה מסרסת
אתם בפופוליזם באים לבית המשפט הזה ומקעקעים אותו. עם כל הביקורת על בג"ץ, ויש לי ביקורת, אני מכיר בתפקיד המרכזי שיש לו. הרבה מאוד פסיקות שפוסק בג"ץ לא נעימות לי וגם מקוממות אותי, אבל אני מכיר בערך הבלתי רגיל שיש למוסד הזה. האווירה שהחוק הזה יוצר היא חשובה. והאווירה הזאת, המצננת, המפחידה, המסרסת, שולטת כאן ברמה.
כשמשתיקים את התקשורת אתם פוגעים באינטרס הציבורי, כשמסרסים את בית המשפט אתם פוגעים באינטרס הציבורי, והחוליה השלישית - הארגונים. האווירה שהחוקים האלה ומה שסובב אותם יוצרים בארגונים, את הפחד שזה מכניס בהם, את ההסתייגויות שזה מכניס בהם מעיסוק בנושאים מסוימים, פוגעת באינטרס הציבורי, כי הארגונים האלה, בעצם מה הם עושים? הם עושים את מה שהממשלה צריכה לעשות. הרי מה ממשלה במדינה דמוקרטית צריכה לעשות אם לא לשמור על זכויות אזרחיה?
כשאתה לוקח ארגון כמו האגודה לזכויות האזרח, היא בעצם עושה את מה שהממשלה צריכה לעשות. אני רוצה שהממשלה תוקיר את הארגונים האלה, תגיד לארגונים האלה תודה שהם עושים את העבודה שלה, לארגונים שמתעסקים בדמוקרטיה ולארגונים שמתעסקים בצדק חברתי ולארגונים שמתעסקים בפליטים, וכל הארגונים האלה שדואגים לזכויות אדם, כי זה תפקיד הממשלה במדינה דמוקרטית - לדאוג לזכויות האזרחים שלה. וזה שהממשלה שלנו הפריטה את העניין הזה, וכאן הקשר בין התחומים, והארגונים נכנסו לתמונה, במקום שהממשלה תוקיר ותעריך אותם ותעלה אותם על נס, אז היא מבזה אותם, משפילה אותם ומציגה אותם כבוגדים וחתרנים. ועל זה, על זה באמת קשה לסלוח, גם אם הוא החזיר את החוק, ואני מקווה שהחוק הנורא הזה לא יעלה בכלל.
אסיים בציטוט מוכר של מנחם בגין: "בסוף פסוק תכריע בשביל כל אדם חופשי קיומה או אי-קיומה של חרות מסוימת אשר אפשר לכנותה בשם 'חרות הפקפוק'" - חירות הפקפוק. מקום שם נוהגת חרות זו יש בו תקווה.
עיתונות חרדית בוטה
הדבר הראשון שאני אעשה, אם החוק הזה יעבור - יהיה להגיש תביעת דיבה נגד העיתונים החרדים, שאותם אף פעם לא מזכירים כאן בכל הדיון על התקשורת, שהם כאילו מחוץ לספקטרום, מחוץ לשיח, למרות שהם מגיעים להמון אנשים, ושם נפוצה גישה מכפישה, פוגענית, בוטה וגסה, ואותם נתבע בסכומים האלה, ואז נראה איך ההצבעה על החוק תשתנה.
