ספרות חרדית - תשובה למשבר

עיון מסכם בשלושה ספרים שיצאו לאור בשנים האחרונות:

א. יוסף פונד, מתווי-דרכים, עיתונות אגודת ישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בשיתוף המכון לחקר העיתונות על שם אנדראה וצ'רלס ברונפמן אוניברסיטת תל אביב, שנת 2010, 310 עמודים.
ב. יוסף פונד, ילקוט רֵעים חרדים, הוצאת כרמל,2008, 240 עמודים.
ג. משה פלאי, ספר כרם חמד, הוצאת מאגנס, 2009, 274 עמודים.

האם השכלנו להבין את כוחה של מהפכת "ההשכלה" מאז פרצה? האם השבר בחיי העולם היהודי אינו מחייב הבנת הדרכים, שבהן העולם היהודי ניסה ומנסה להתמודד עם השינויים החברתיים והתרבותיים שההשכלה חוללה? כיום, ניתן לדבר על עולם חרדי המבקש לשמור על הגחלת, ורחש הלהבות המבקשות לשמור על קיומן עדיין מתנגן, נלחם על קיומו.

ספרי מחקר חדשים בנושא השבר וההתמודדות הספרותית והיצירתית של החברה החרדית חושפים בפנינו גוונים של התמודדות, ניואנסים שונים של ביטוי - ואתה שואל את עצמך - לאן אנו הולכים? האם יש בחברה הישראלית רצון להבין מה קרה, כיצד מתקרבים לאותם מגזרים בציבור הדתי והחרדי, שאמות הספּים שלהם רעדו ועדיין רועדות מאז מהפכת ההשכלה? האם ניסינו להבין באמת את דרכי ההתמודדות של היהדות עם המודרנה? האם ניסינו להתעמק בדרכי הביטוי הספרותיות, שקמו בתוך עולמם של בני הישיבות - כתגובה לספרות ההשכלה וספרות התחייה? האם היצירה הדתית והחרדית היום אינה המשך של תהליך של חיפוש אחר דרכי התמודדות עם המודרנה? האם הקולנוע החרדי והתיאטרון החרדי והיצירה הדתית לסוגיה - מצליחות לתת ביטוי ספרותי ויצירתי בכלים אחרים, בכלים אמוניים?

ספריו של יוסף פונד – "ילקוט רעים אגודאיים" ו"מתווי דרכים" מאירים תקופה נשכחת, שאורותיה וצלליה נמצאים בכל פינה בחיינו. הזהות היהודית והישראלית עדיין מצולקת מתהליך ארוך של גאולה וגולה, זוכרת כל מכאוב, כל ספק, כל צער, כל רצון לברוח, כל חשש לאבד את האש הטובה – וזה נשאר, גם אם לפעמים נדמה לנו, ששכחנו הכול.

שלושת הספרים שבמוקד הסקירה מחזירים אותנו לדרמה של עולם יהודי מסורתי ושומר דרך, עולם שלא נעלם. פונד מספר סיפור של עולם חרדי מתלבט ומבקש מזור, זוכר ויוצר. סיפורה של אותה תקופה של ספרות ההשכלה והתחייה הוא פצע שנותר מדמם, זה סיפור של שבר ומאבק והתמודדות. פונד פותח צוהר – והספר "כרם חמד" של פלאי שב לאחור, לימי הראשית, לתנועת ההשכלה, לכתביה, והתיעוד שבו מאיר צדדים נוספים. הספר חושף עולם של מושגים, שאולי נשכחו מאתנו, ניצניה של אותה תופעה שקיבלה את הכינוי "חוכמת ישראל", הגיגים שיש בהם השגות על חוכמת הדורות, על תורת נצח, ביקורת על המקרא ועל מדרשי חכמינו – שאלות ודעות, שהיו כר הגידול של כל יוצרי ההשכלה בעתיד.

בסוף המאה התשע עשרה, תחילת המאה העשרים, קיבלה תנועת ההשכלה ממדים עצומים. ספרות ההשכלה יצרה מנהרה אל עולם אחר, זהות אחרת: דפי ספרות קמו להחליף את דפי הגמרא בדפי ספרות יפה, נתיב מפלט לחשיבה אחרת, תרבות אחרת. מה היה שם, כשפרצה אותה ספרות 'ההשכלה'?

העולם הישן והטוב חטף מכה כואבת, כאשר רוח אחרת טלטלה בחוזקה את מדפי הספרים, סחפה את פרוכת ההיכל, ניגוני הגמרא כמו החרישו מול אותה רוח זרה שפרצה למשכן הקדוש של בית המדרש. לפתע החלו להישמע קולות נגד מורשת העבר, נגד ה"חדר", נגד המסורת שנתפסה והוצגה כמאובנת. לפתע נקרע קרע בכנף המעיל, ביריעות האוהל הישן – ונשמעה תביעה לפתוח את השער, לצאת מן "המֵצר הרוחני"...אתה קורא בשלושת הספרים, שהזכרתי למעלה, ונקלע לזירת התרחשויות שאולי שכחנו, דרמה שנמשכת עד היום.

רוח וסופה הרסו אל פנים החיים היהודיים. הקהילה היהודית, שהייתה מורגלת באורח חיים מקודש ושמור שעבר מדור לדור – ניצבה לפני אתגר, שסיכן את צביונה, את קיומה.

והנה, העריקה מן החממה של החברה היהודית הצמיחה יצירה וביטוי מסוג אחר, מגוון של דרכי מבע אמנותי, שבאו לבטא שינוי ערכים.

תהליכים שהחלו עוד קודם אכן הבשילו: "חכמת ישראל" וניצני תנועת ההשכלה החלו הרבה לפני כן, ובבית הספר לימדונו על משה מנדלסון, על נפתלי הרץ וייזל. משה פלאי ניסה בכמה כרכים של ספרי מפתח מוארים ומוערים להאיר את התקופה שלפני הכול, שנבין איך הכול התחיל. מי שקורא ב"כרם חמד" ובכתבי העת של ראשית ההשכלה, יכול להכין את הרציונל והקו של סופרי ההשכלה. הכרך השלישי "כרם חמד" מוקדש לכרם חמד, שיצא לאור בווינה ובפראג בשנים 1856-1833.

'כרם חמד' היה כתב העת העברי המרכזי של חכמת ישראל, כפי שהתגבשה בשנות השלושים של המאה ה-19 בגליציה ובאיטליה. פלאי עוקב אחר זיקה בין כתבי עת של ההשכלה, תגובות של חכמי ישראל לתנועת ההשכלה – ומביא גם מדבריהם. 'כרם חמד' ניסה להציג בהעזה גדולה כתיבה ביקורתית על המקרא, התלמוד, הרמב"ם ועוד. קשה לדמיין איזו סערה רחשה אז בתוך הקהילות.

פלאי בכתביו ניסה לתת מפתח לכתבי העת של ההשכלה העברית – ואנו יכולים לעקוב בעקבות מחקריו אחר האידיאולוגיה המשכילית, אחר התייחסות של חוקרי חכמת ישראל לגוניהם, לנושאים שקשורים בהלכה וביהדות – וכיום אפשר להיעזר בצילומי כתבי העת המשכיליים בספריה הלאומית – לאחר השלמת מפעל הדיגיטציה, ותמצאו שם את החבצלת, הלבנון, המגיד,המליץ, הצפירה ועוד. מי שרוצה להבין את הרציונאל של אותה תקופה בוודאי לא יחמיץ את דבריו של נ"ה וייזל, שכתב את המניפסט העברי הראשון של תנועת ההשכלה בשנת 1782.

אותם פורצי גדר ביטאו משבר רוחני, הביעו הזדהות עם תודעת ה"חדש" שהעמידה ההשכלה האירופית, עם הערכים הרוחניים והחברתיים שנראו כמבטאי מודרנה. הקרע נראה אז כעימות רעיוני - "חדש" כנגד "ישן". פעולת הזרמים המשכיליים הייתה הן בצד המדיני, הן בצד התרבותי. הזהות העולה מן הספרות החדשה, שמבקיעה מבין חומות הקהילה מבטאת פריצת מסורת, עולם של תמורות: הקהילות היהודיות התחילו להפנים שיש שני מרכיבים חדשים בחברה הסובבת: אמנציפציה והשכלה. עמים משתחררים ממה שנראה ככבלי הדת, בתי הספר הופכים לחילוניים, הספרות היפה החלה לשנות פניה.

ספרות יפה פילסה דרך, הלשון השתנתה, רוח אחרת: בבית הספר התיכון לימדו אותנו על תקופת "המאסף" על הסגנון החדש שניסה להדיר עצמו מנכסים לשוניים שלאחר חתימת כתבי הקודש. הנה הלכה ונרקמה לשון ספרותית, שנשענה בעיקר על מקרא, שביקשה להדיר עצמה מן התלמוד והמדרשים. לימדו אותנו, שקמה ספרות עם כיוון, ואפילו אמרו 'ספרות מגמתית' - שלילת הגולה, הצגת היהדות כהוויה קיבוצית, ניסיון להציג את האדם שמעבר ליהודי, להוסיף מוטיבים אנושיים כלליים כמו ביצירות הזרות, שהציפו את העיירות.

מאז, כמובן, העמיק חקר היצירה של תנועת ההשכלה, ומי שרוצה להעמיק חייב לקרוא את מחקריו של פרופ' יהודה פרידלנדר, ("בין הלכה להשכלה" ועוד) וכמובן הקלאסיקה של דב סדן, פרופסור ש' ורסס - ומחקרים של פרופסור עוזי שביט, פרופסור גרשון שקד, פרופסור דן מירון, פרופסור זיוה שמיר, פרופסור נורית גוברין ועוד.

חשוב להבין את נפש היוצרים של תנועת ההשכלה לאור מחקריו המעמיקים של פרידלנדר, שהיטיב להבין את זהות-הכלאיים שלהם, הניסיון שלהם להתקרב לתרבות האירופית, ומחקריו כמו חושפים משכיל 'מפוצל' - קרוע בין שפות שונות: שפת הקהילה, שפת המדינה, שפת הקודש הדתית ושפתם של המשכילים העברים המודרניים.

למי שלמד במסגרת החינוך הממלכתי, לא קשה לזכור, מי הם אותם משוררים, שיצרו את התלמים הראשונים של רוח ההשכלה, של הספרות העברית החדשה. בבית הספר הממלכתי אכן למדנו את הטלטלה שעשו בנפשות בני העיירות שיריהם של מיכ"ל ושל יל"ג, הרומנים של מנדלי ושל מאפו. אחרי דורות של חיים בתוך עולם מוכר ומבוצר, ראו בני הקהילות, שנפשות רכות נוטות לאור הזר, לרוח החופשית שנשבה בין דפי הספרות היפה שחיכתה בחוץ, ספרות התחייה שבאה בעקבות ספרות ההשכלה ניסתה לבנות על חרבות העיירה יצירות ליריות, וחשנו אז בקריאה את הסער והמבוכה. חיים נחמן ביאליק היטיב לראות את מראית התקופה, וכך כתב על "שעת תוהו ובוהו, שעת ערבוב התחומים של אחרית וראשית, של סתירה ובניין", קראנו בנעורינו את דבריו, וזה הפעים אותנו.

היום כאשר אנו מנסים להבין, מה קרה אז, איך נסדק העולם היהודי הישן, ברור לנו, שזו הייתה רעידת אדמה גדולה. הספרות היפה היטיבה לצלם את המראות: זמן דמדומים, שבו מצד אחד רוצים לברוח מן היהדות ומן הגולה, ומצד שני מתרפקים על הישן, על העולם התמים, שהולך ונחרב.

ומה יכולים היו ראשי היהדות הישנה לעשות? החברה החרדית הבינה, שצריך למצוא דרך לעצור את גל הנוטשים. הם שאלו עצמם, מה בצקלונם מול הספרות היפה, כיצד עונים על הצורך של אותן נפשות במתק מלים אחר, בדרכי ביטוי ספרותיות שישבּו את לב הבנים הנבוכים.

בבית הספר אכן למדנו על אותם ימי סער וסופה, על הפריחה הספרותית שמשכה לבם של חובשי ספסלי בית המדרש, ואכן ראינו, שהיה קסם באותם ניצנים של היצירה המשכילית – הן בשירה והן ברומנים. השיעורים לספרות לימדו אותנו, מי היו גדולי היוצרים שניסו לבנות בימים שבאו לאחר מכן את הספרות העברית של תקופת התחייה. לא שכחנו, השמות המוכרים – ביאליק, ברנר, ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי, לימדונו להעריצם, והלב עדיין זוכר אפילו שורות מיצירותיהם. קשה להכיל כאן ביריעה קצרה את כל המכלול, את החידושים, את המגוון, הכתיבה הניאו ריאליסטית של ספרות התחייה, הזרם הניאו רומנטי.

כאשר אנו מעיפים מבט בכל כתבי העת של תקופת ההשכלה ושל תקופת התחייה – ממילא, אנו מעכלים את גודל השבר, חשים ורואים את המראות: חברה חרדית של יהודים יראי שמים, שהיו מוכנים להקריב עצמם באוהלה של תורה, נרעשת מול השבר: יוסף פונד מביא את הדברים בשני ספריו "ילקוט רעים" ו"מתווי דרכים" – ואנו חוזרים לתקופת הרת גורל בחיי הקהילה היהודית. טובי בניה של הקהילה עזבו אותה, תלמידים שהיו עילויים בבתי המדרש, נטשו את הבית ואת ספסלי בית המדרש – ובמקום לחבר ספרות רבנית ולהתעמק בשולחן ערוך – קמה מקרבם יצירה אחרת. בתי הקהילה מוצפים ביצירות של בני נכר, רומני אהבים. מפץ של ממש, והלב הדואב של ראשי הקהילה מיטיב לקלוט: זו יצירה שונה במהותה מן העולם שבו גדלו. מי שקורא בספריו של פונד נחשף לפחד מ"ספרות השונד" – אותם רומנים שעסקו בפרשיות אהבה, בספרות שנתפסה כספרות של פריצות.

מעבר לאותם רומנים זולים, שבאו למשוך המונים, הייתה כמובן יצירה לירית עדינה, שקלטה לאן הרוח נושבת – והעניקה לקוראים ספרות יפה במיטבה. כשלמדנו יצירות של משוררי ההשכלה, התייחסנו לכך כאל שירה של תקופה מסוימת.

כבר אז כנערים הבינונו, שלשון קודש הופכת ללשון חול, וניסינו להבין לנפשם של קוראי שיריו של מיכה יוסף לבנזון ( תקפ"ח – תרי"ב ) הוא מיכ"ל, שכתב על דלייה רועדת ברוח, הדלייה נסחפת עם גלי הים והיא קוראת לנו ( בשירו "דָליָה נִדחת"):

עלי עץ רענן/ ישבתי שאנן,/ ופתע נידפתי..../
למה לי חיים?/ לכן ישאוני, / לכן יהדפוני/ בחמתם המים!

שפת התפילה החדשה היא שפת השירה: כך שבה מיכ"ל את לב קוראיו, שמצד אחד היו אמונים על שפת המקורות, ומצד שני ביקשו לבטא בה חיים ותחושות ותקוות: "וברוכה אַתּ התפלה בת-הלבבות! הן בכנפיך מרפא אל כל שבר, כטל שיורד... תרווי לב אנוש, תגהי רוח גבר!"

האם אפשר לדמיין, מה עשתה אותה דלייה אומללה של מיכ"ל לצעירים היהודים באותה תקופה, מה עוללו ספריהם של יל"ג ומנדלי בסיפוריהם על חיי העיירה, מה עשתה "אהבת ציון" ללבבות הכמהים לנטפי אהבה, למלים רכות. לרגע לא חשבנו לעצמנו, מה חשו דפי הגמרא המיותמים, החברים שנותרו מאחור, כאשר בני ישיבה פוסעים החוצה, אל האור הזר..."כולם סחף האור", כך שר ביאליק, כאילו שר שירת אביב תמים. ולרגע קלטנו בדבריו את נפץ כנפיה השבורות של השכינה.

התבקש ביטוי לשבר, ובחלק מכתבי העת של הציבור החרדי החל להתפרסם גם חומר ספרותי. כך ב"קול ישראל", שמוסיף לכתב העת שלו תוספת ספרותית – הקול היהודי, בשנת 1932 – ולכך עדות בספרו של פונד, "ילקוט רעים רעים", עמוד 88. בספר זה עוקב יוסף פונד אחר הניסיונות לתת מענה ספרותי יצירתי הן בקהילות הגולה והן ביישוב בארץ ישראל.

מתברר, שהמחנה האגודאי בארץֿ ישראל, שגרעינו הראשון היה נטוע ביישוב הישן ואליו הצטרפו עולים מפולין ומגרמניה, היה בשלב ראשון במצב של הלם, ואפילו אֵלם: רובו נשאר נאמן לביתֿ המדרש, ולקח לו זמן לתת מכוחו לביטוי ספרותי משלו, לחפש דרכים למול היצירה הספרותית רבת ההיקף של היישוב העברי.

פונד גילה שירים של כותבים מן המחנה החרדי בעיתוני המחנה האגודאי משנות הֿ-30 והֿ-40 - והתברר לו, שאותם משוררים לא היו ידועים לקהל הרחב, ואף לא לחוקרי הספרות העברית. היום ממרחק זמן ברור לנו, שאותם יוצרים ניסו למצוא נתיבי ספרות כדי לתת מענה לנפשות שחיפשו מרפא מול הרוחות הקשות. זו הייתה חברה, שלא הייתה מורגלת לספרות יפה, ועיקר חייה בכתבים שפונים לחידוד המחשבה, להקניית ערכים.

ישראל לב כתב: ולא תדע השירה לרוות את נפשי.../ והבדידות, הה! מה עלי קשתה, / לו גם מנָּה יכולתי התבודד. -שיר משנת תרפ"ז, 1917.

אברהם הויזמן, נינו של הרב זוננפלד, מחזק את ידי אחיו מבית המדרש: כי עם כל אשר חיים הורינו דעת/ הן נאמין עוד בפלאים - שיר משנת תש"ו, 1946.

היו בחברה החרדית סופרים כישרוניים, שביקשו להבין מה קרה, ובאותה מידה ניסו לבטא את האמת שלהם, שבסופו של תהליך יתברר, כי הנוטשים נותרו בודדים בסופו של יום. הרווח הרוחני לטווח ארוך נמצא בצד שלהם, בצד של החברה הישנה, החברה שיש לה ערכים שעברו מדור לדור.

יוצר שיכול להוות דוגמה לעוצמה שיש בכתיבה ספרותית לבטא מצוקה וכאב – ובה בעת לבטא ניצחון של החברה הדתית חרדית הוא הסופר החרדי משה פייגנבוים, אברך חסידי מהעיר מזריטש.

הרומן שלו "האחרון" מבטא בקליפת אגוז את הספרות החרדית. הספר נכתב במקורו ביידיש – 'דער לעצטער' – וככל שאתה קורא בו, אתה מיטיב לחוש את גודל הכאב: ימים של בין השמשות, בין שתי מלחמות העולם, צעירים יהודים נוטשים היכל תורה, הבדידות של מי שנשאר.

מי שקורא בספרו של פייגנבוים, מבין, כמה כוח יש בספרות לבטא מצב משברי, ובבה בעת לסלול את הדרך הספרותית, שבה מתבררת האמת החרדית כאמת מנצחת: הגיבור של הרומן, אשר זעליג, נראה כמימוש פרוזאי חרדי של גיבור השיר של ביאליק "לבדי" – ואתה מרגיש בין השיטין, כיצד כולם נסחפים אחר האור, כיצד הוא נותר לבדו עם הגמרא. לרגע אתה זוכר את המתמיד של ביאליק נותר עם כנף השכינה השבורה. הגיבור זליג שואל את הכתלים – מה קרה, מדוע כולם נטשו?

זליג המתמיד מקבל תשובה הולמת באמצעות הביטוי הספרותי העז: בעודו שואל עצמו, על איזו כתף יניח ראש, (וכמה זה מזכיר את השיר 'לבדי'!) הוא רואה את הגמרא, נזכר בחבריו שאותם נשאה הרוח, והנה עיניו נמלאות אור, הוא מביט בספר משלי וזוכר ששם יש חכמת חיים.

פייגנבוים מתאר את זליג שוב מתיישב ליד ה'יורה דעה', מתגעגע שוב לתורה, שוב לומד בניגונים מתוקים, חש לפתע, כי קולו בוקע מעבר לכותלי בית המדרש..קורא לאחים האובדים לחזור...בטרם יהיה מאוחר מדי..

אין ספק, שתיאור ספרותי כזה היה בכוחו להשפיע על חלק מן המבקשים לנטוש. דוגמה לכך אנו מוצאים, במאמר של הרב משה יעקב קנר, שפורסם בכתב עת ספרותי חרדי בניו-יורק – (דאס אידישע וואר, ניו-יורק, אייר תשנ"ו).

הרב קנר מספר, כמה הרומן של פייגנבוים חיזק אותו. במשך שנים חש את רחשי לבו של אשר זליג, התעמק במאבק הנפש לו, ניסה להתקרב אל נפשו הנצמדת לבית המדרש הישן ...ניסה לדמיין היכן חבריו של אשר זליג, אותם נוטשים שלא השכילו לראות נכון, שברחו, וקנר ממשיך בעקבות הגיבור זליג לחפש - לאן הגיעו הנוטשים בסוף דרכם.בדמיונו הוא מרגיש, שהנה הוא מגיע אליהם, רואה אותם עזובים ונטושים.

הם נטשו גמרא ובית מדרש, ועכשיו הם הנטושים. עזובים מבניהם ובנותיהם...מעבר לסיפור החרדי נשקפת עורמת ההיסטוריה: הנוטשים העמידו בראש רק תענוגות וחיי חופש, כך עושים גם הילדים שלהם. הבוגדים נבגדים. העוזבים בעבר הפכו לעזובים בהווה, והאמת החרדית מציגה את דרך הנוטשים כדרך שמובילה למפח נפש. עזיבת בית ובחירה בדרך ללא מוצא.

היוצר החרדי, הרב קנר חש צורך לומר לאותו אשר זליג: אינך האחרון, אתה תמיד הראשון, הראשון שניצח. תרגום המאמר פורסם שוב בעיתון האגודאי "המודיע" בט' באייר תשע"א.

מתברר, שהספרות יכולה לבטא מצוקה ויכולה לחזק את המאמינים בדרך המסורת. אנו רואים זאת בשירה וביצירה, שמציג יוסף בפונד בשני ספריו האחרונים. כשקוראים בשיריהם של אותם יוצרים נפעמים מן הבשלות הלירית, מן העיצוב של חוויות אנושיות תוך נאמנות לעולם הרוחני של אבותיהם. בדיעבד ברור לנו, שאותן יצירות מצטרפות לכלל היצירה העברית לאורך הדורות.

ממחקריו של פונד ומאוסף הציטוטים של ראשי הקהילות החרדיות באירופה, עולה שאלה של עמידה מול מצב משברי חסר תקדים: כיצד להתייחס ללימודי התרבות הכללית בכלל, האם לקבל את התפיסה של "תורה עם דרך ארץ".

ומי שקורא בכתביו של פונד מגלה, שהלבטים היו קשים, המחלוקת לא קלה: האם לתת למדעים החדשים ולרוחות החדשות לסדוק צוהר אחר? ואכן היו תפיסות בקרב הציבור החרדי, שיש לקרב את הצעירים, שמרגישים צמא לתכנים הכלליים, לספרות היפה, בבחינת "ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו" (ברוח אותו פסוק על בניהו בן יהוידע משמואל ב' פרק כ"ג, 21). וכך רואים בספרות היפה וברכישת המדעים המסייעים להכיר את ערך יתרון האדם – כדרך של שימוש בנשקו של היריב כדי לנצח אותו.
היצירות, שאנו רואים בקרב הציבור החרדי, אכן אמונות על אמות מידה ספרותיות, שילוב רגש וערכים אסתטיים. וכל זאת מתוך מחויבות לתורה, לתפיסה הרואה שכל היפה והטוב הוא חלק מן היצירה האלוהית – ולכן יש בו יסוד אמוני.

לכאורה, תאמרו שהסופרים החרדים היו מגויסים לדרך ולדעה ולאמונה. מי שמפשפש בכתבי העת של אותם ימים, מגלה, שאותה מגויסות לרעיון הייתה גם במחנה הסופרים העבריים ביישוב הארץ ישראלי. תמצאו שם דרישות לשקף את המהפכה, את החלוציות, של המאבק הלאומי – ובד בבד דרישה כלל אנושית – לבטא ערכים אנושיים.

בספרו "מתווי דרכים" מביא יוסף פונד סקירה של העיתונות החרדית – ניסיונותיה לשלב בכתבי העת שלה חומרים ספרותיים ברוח היהדות האורתודוכסית. ואל נשכח, רבים מן הרבנים היו נגד אותה לגיטימציה.

בספר 'ילקוט רעים חרדים' ליקט יוסף פונד שירה עברית של צעירים מן המחנה האגודאי, ומתברר, שכולם תלמידי ישיבות, ואפילו היה בכוחם לבנות להם כתבי עת ספרותיים: "קול ישראל" – ביטאון היישוב הישן; "הדרך" – ביטאון היישוב האגודאי החדש; "דגלנו" – עיתון צעירי אגודת ישראל; "העתיד" ו"שערים" – עיתוני פועלי אגודת ישראל. פונד שחקר את השירה הזו, והביא אותה לדפוס בקובץ המחקר שלו, תיאר את אופיים האמוני – שירים הקשורים להווי של חיי הרוח, חיי הדת, שירי זיכרון, שירי שואה.

אני קורא בשירי אותם צעירים – וקודם כל לבי נכמר עליהם, ממרחק זמן אני מצדיע לפועלם, אני מבין, שאותם יוצרים אגודאיים, חשו בין המצָרים. בוודאי היו זקוקים לתעצומות נפש כדי להתמסר לדרך הכתיבה. לא היה קל להם, שכן החברה סביבם, גם אם היה בה צימאון לביטויי נפש ספרותיים, החיים בה היו מורכבים: לא היה קל ליצור באותן נסיבות, באותה אווירת שבר. ולכותבים לא הייתה תמיד כתף תומכת.

המפץ עדיין מורגש היום, כמו אז. אל נשכח, במשך דורות - הדרך המקודשת הוכיחה עצמה, עם ישראל שרד, כשהוא נאחז בגרעין זהותו – ואין פלא שהחשש היה כבד, כשלפתע נפתחה חלופה אחרת. בחברה, שבה העיקר הוא לימוד תורה וגמרא, קשה היה לתת כבוד והדר לכתיבה מסוג אחר, כתיבה שאינה שו"ת או הלכה או חקר התלמוד.

התמונה מורכבת, וצריך לקרוא את האותות, להבין את חשיבות הביטוי החרדי החדש, את היותו תשובה לשבר גדול, להכרח של חברה שמרנית להתמודד עם עולם חדש, עם מודרנה, עם פלישה של תרבות מערבית. במבט ממרחק זמן אנו למדים, שהעולם החרדי ידע שהוא חייב להתמודד עם המודרנה. ספרי המחקר מגלים, שאכן היו ביטויים ודרכים להתמודדות המחנה החרדי עם המודרנה. פונד מביא סיקור של עיתונים אגודאיים, שהחלו משלבים סיפורים, שיש בהם מתח ורגשנות, בלי לשכוח, כמובן" אלמנט "חינוכי" – ובלי לשכוח, שיש עליונות לדבקים בהלכה.

אנו למדים ממחקרו של פונד על ספרות מקורית, על כתיבת שירה ופרוזה בקרב הציבור החרדי: יצירות מתפרסמות בעיתונים אגודאיים בפולין. בשנות השלושים והארבעים כבר ניתן לגלות יצירות בעיתונאים אגודאיים בפולין ובארץ ישראל.

ספרי ההיסטוריה מלמדים אותנו על הקמת עיתונים חרדיים, על הקמת מוסדות וארגונים וחיפוש דרכי תגובה – וכל זאת כדי להשפיע על תמהיל החיים החדשים הנוצרים בארץ ישראל. כך למשל – בלט הכיוון המרכזי של תנועת "אגודת ישראל" בוועידה הראשונה בשנת 1909: "לפתור ברוח התורה והמצווה את השאלות השונות, אשר תעלינה יום יום על הפרק בחיי כל ישראל".

כך, למשל, מביא יוסף פונד – סיפורם של סיפורים ושירים, שקשורים בהווי החיים הדתיים, שירי זיכרון לחברים – וכל אלה מודפסים בכתבי עת חרדיים, כמו "קול ישראל". פונד מביא גם פכים מן היצירה החרדית בקרב סופרי הילדים והנוער.

והמדובר בדוגמאות מתקופות שונות, הן מימי ראשית ההשכלה, הן משנות המאבק הארוכות, וכמובן, גם מראשית שנות קיום המדינה: בשיר בעיתון ילדים במדור "בנערינו" מפרסם כותב בשם יהושע שטוקהמר, שיר שבו הוא כותב, פיוט לחורף- השיר מתפרסם בשנת 1949 – ולעתים אתה חש, שהרצון לתת מעטפת דתית מוסיף נימה מאולצת - הטבע מקבל עליו להתפלל בקדושה: "טיפת מים משמים / על המצח, על העין / ופתאום נפלה טיפה / על כפתור הכיפה". הקו המגמתי הדידקטי נראה מחויב המציאות.

המפץ אכן חייב התמודדות . פונד פותח צוהר ללבטים, לערנות של המחנה החרדי לכל סטייה מנורמות הכתיבה שהיו מקובלות, גם לגישות שאמרו - יש להתיר שימוש בכלי הספרותי כ"הוראת שעה".

היצירה הדתית והחרדית ממשיכה לחפש אפיקים לביטוי – והעולם החרדי ימשיך להיאבק על הצופן הסגולי - ובה בעת גם ימשיך לחפש דרכים להתמודד עם המודרנה, עם שינויי הזמן, עם הלבבות המבקשים אפיקי רוח אחרים.