מזהות של יעקב לזהות של ישראל

"וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ". האלוהים מביא את יצירתו על יצוריה חסרי השם וההגדרה אל האדם, ומבקש ממנו להשלים באורח אוטונומי את הבריאה במתן שמות, כי השם אינו רק מינוח לשם זהוי, השם הוא גם זהות. מאחר שאין מזרזין אלא למזורז, יוצא יעקב מיד לקרוא "שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה".

המלאכה האינטלקטואלית החד פעמית הזאת עולה יפה עד שהוא מגיע למכשול הנראה כבלתי עביר, "...וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ"! למה? כי איך ייתן שם לאדם עליו נאמר, "... ְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית פרק א פסוק כ"ז) והנה הוא מוצא רק אותו ואותם איננו מוצא. איך אפשר להגדיר את מהותו כשמהות זאת היא מהות של אותם, זכר ונקבה, איש ואישה, ולא של אותו?

יש תחושת עלבון באוויר, לא מנוסחת במילים מפני הכבוד והיראה, אבל כבדת נוכחות עד שהאלוהים עצמו כביכול אינו יכול להתעלם ממנה. מיד- "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם..." (שם פסוק כ"א), הוא לוקח אחת מצלעותיו, ובונה ממנה את האישה בעלת הבינה היתרה, מביא אותה אל האדם שנשאר קפוא על עומדו במסע מתן השמות, והוא, חצי האדם, נפעם כולו, אומר ".... זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת".(שם כ"ג) מעתה השם אדם הוא ביטוי למהות האדם, והאישה והאיש יחדיו, הם בריאה אחת והוא והיא או היא והוא המשלימים זה את זו היא מהות האדם.

מול הסנה הבוער במדבר עומד איש בודד שהאלוהים התגלה לו והטיל עליו שליחות על אנושית להוציא עם עבדים מן המעצמה המצרית ולהוליכם לעבוד אותו הארץ המובטחת. משה רואה, משה שומע, משה מוכה בהלם ההתגלות. כאשר יבא אל מליוני העבדים ויבחר- אם אכן כך יבחר - לחלוק עימהם את החוויה המהפנטת אשר חווה, היאמינו לו? הילכו שבי אחרי החוויה שלו. הם ישאלו מה מהותו של האל שהתגלה באש. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות פרק ג' פסוק י"ג), והאלוהים משיב כי שמו הוא "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה,... זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" (שם, י"ד-ט"ו). היותו של האלוהים בכל מקום ובכל זמן בכל עבר ובכל עתיד, היא שמו או מהותו הנצחית.

בארבעים שנות הכיבוש הפלשתי המדכא לנה התקווה בילדים שנולדו במשפחות המיואשות. משפחת מנוח לא זכתה. יום אחד באה אשת מנוח אל בעלה ובישרה לו נרעשת ונרגשת כי "אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי.וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן ..." (שופטים י"ג, ו-ז).

מנוח חושש כי רעייתו נפלה קורבן להזייה ומבקש כי איש האלוהים יבוא שנית לבשרו. האלוהים נענה לו והנה האיש שפניו היו פני מלאך, היה למלאך שפניו פני איש בא ומבשר לו ולרעייתו כי אכן יוולד להם יורש והוא יהיה נזיר בישראל. כדי להאמין מבקש מנוח לדעת אמינות המבשר, מהות מעמדו ושואל "מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ" (שם י"ז), לא מה שמך, אלא מי שמך, לאמור השם הוא האיש או או מלאך האלוהים. מבררים אותו במי ולא במה! אבל המבשר, כמו כל מבשר בוחר להישאר חידה. הוא איננו פרסונה. הוא נציגו של האל. הוא איננו לא מי ולא מה. הוא בשורה, והמענה שלו שאין בו נימה של תוכחה כלל הוא. "וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי" (שם י"ח). פלאי משמעו מופרש מעולם השמות, מעולם המהויות הידועות. לא כל מה שאדם רוצה לכבוש באמצעות מתן שם הוא יכול לכבוש. לא טוב לחיות בעולם בו הכל מפורש. צריך להניח גם מקום ל"לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל".

שינוי השם הוא שינוי המהות

הנביא הושע בפסוקים ד-ה שבפרק י"ב נותן ביטוי לשתי הזהויות של אבינו יעקב "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים.וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ". הזהות האחת היא הזהות של האח שאינו משלים עם נחיתותו אל מול אחיו בכורו אפילו לו ברחם אימו, לא בבכורה, לא בברכה אותה הוא רוחש במרמה. זאת זהות שמהותה היא מהות משורש "עקב". אבל אחרי שיעקב נותר לבדו, הוא אינו מתעמת יותר עם אחיו אלא עם עצמו ועם אלוהיו בכוחות הנובעים מתוכו ולא מתוך היריבות המולדת, "וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים",הוא מאבד את זהות הפתלתול וקונה את זהות המתמודד על יושרו מול האל, "ישְׂרָאֵל", "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית פרק ל"ב כ"ט). המהות של השם ישראל היא כפולה. מהות המאבק, מלשון "שרה" להיאבק על השררה, ומהות "ישר" אל עומת "עקב".

שינוי השם הוא שינוי המהות. מעתה המהות היא מאבק, בשרו של עשו בכל הדורות, בגזרות האלוהים, ובלבד שכל המאבקים לאורכם של כל הדורות יעמדו במבחן היושר, האישי והלאומי, יִשְׂרָאֵל. יעקב שואל את נפשו לדעת את מהותו של האיש-המלאך שבישר לו את בשורת גורלו. אך אי-אפשר. הן מהויות של לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, וחידת הקיום לעד.