על יהדות וצדק חברתי

המונחים יהדות ודת הפכו למילת גנאי וסמל של חוסר צדק בשיח הציבורי החילוני, בגלל שהפוליטיקה הישראלית אימצה התנהלות קלוקלת שמנוגדת להיסטוריה היהודית, וחשוב מכך מנוגדת לתפיסה היהודית של מנהיגות. "מנהיגות היא בראש ובראשונה אחריות", אמר הרב בני לאו בכנס שהתקיים בבית מפלגת העבודה בירושלים, "ומי שאין לו אחריות ולא יודע מה קורה סביבו צריך ללכת הביתה".

האזרחים בישראל מחפשים את אותם מנהיגים שמסוגלים להגדיל ראש, לצאת "מהקופסה" שבהם הם חיים, ולהילחם כדי להגן על העם שלהם מעוולות חברתיות. זה היה תפקיד הרבנים בגולה במשך מאות שנים, על-פי המקורות שהציג הרב בני לאו, אותם רבנים היו מוכנים אפילו לשנות את הציוויים הדתיים, על-מנת להילחם בעושק ובחוסר צדק חברתי. בניגוד למנהיגים של היום המנהיגים בהיסטוריה של העם היהודי לא אפשרו עושק על העם, והיו מוכנים לעשות ויתורים כואבים כדי לשמור על הערך החשוב של צדק חברתי.

מאבק בעושק

בעלי ההון בישראל לא המציאו בעצמם את מושג העושק, ומדובר בתופעה אנושית שהתרחשה לאורך כל ההיסטוריה. ההבדל הוא שבעבר המנהיגים בקהילה היהודית היו אלה שהובילו את המאבקים לצדק חברתי, והיום הם הפסיקו לעשות זאת. היהודים סבלו גם בגולה מעושק כשרוכלים ניצלו את הצרכים הדתיים של היהודים, על-מנת לגזול מהם את כספם. היהודים סבלו לדוגמה מהעלאת מחירים לא הגיונית על קורבנות (יהודים היו צריכים להעלות קורבנות לבית המקדש), העלאת המחירים על מזון לפני שבת (דגים), והעלאת המחיר על מוצרים אחרים, שנדרשו כדי לקיים את הפולחן היהודי.

המנהיגות היהודית נלחמה בתופעות האלה ומהמקורות היהודיים עולה תמונה של מנהיגות חכמה, שהבינה את העוולות ולא פחות חשוב הצליחה ביצירתיות ובחוכמה לחסל את העוולות האלה. דוגמה אחת מהדוגמאות הרבות שהוצגו על-ידי הרב בני לאו היא הדוגמה של הרב שמעון בין גמליאל (מהתלמוד בבלי), שבתגובה להעלאת המחיר הקיצונית על קורבנות שניתנו עבור לידה של ילד חדש למשפחה, הוציא פסק שכל אישה מחויבת להעלות רק פעם אחת קורבן, וכך שבר לחלוטין את השוק והוביל לירידה במחירי הקורבן.

צדק חברתי

הרב בני לאו דיבר רק על עיקרון אחד אבל בחינה עמוקה של היהדות ממחישה, שהיהדות במהותה שואפת לצדק ושוויון חברתי גדול יותר בין בני אדם. חוקים ביהדות מבטאים את השאיפה הזאת לייצר חברה צודקת יותר, שבה יש חסד כלפי האביונים, יותר שוויון ויותר שמירה על זכויותיהם של עובדים. השבת לדוגמה היא עיקרון שמסמל את השמירה על זכויותיהם של עובדים ולכן אבות המדינה האמינו שבראש ובראשונה המדינה צריכה לדאוג לזכויות של עובדים ולאמץ את העיקרון הזה ועקרונות נוספים שיגנו על העובדים מפני עושק של מעבידים.

עיקרון נוסף ביהדות היא הפאה שמחייבת בעלי שדות להעניק חלק מהשדה שלהם לעניים, ומסמלת את העיקרון הבסיסי שהמדינה מחויבת לקחת מהעשירים ולהעניק לעניים, כשהמטרה היא לדאוג לצרכים הבסיסיים של כולם. היובל הוא דוגמה נוספת לעיקרון של צדק חברתי שקיים ביהדות, כאשר נקבע שכל 50 שנים יהיה תהליך שבוא נעשית חלוקת משאבים מחודשת שתבטיח שוויון הזדמנויות לכול.

"מדינה יהודית"

העצוב הוא שדווקא במדינה היהודית נראה שהמנהיגות שלנו שכחה את העקרונות היהודיים האלה, ואיבדה את השאיפה לצדק חברתי. כולנו כמהים למדינה יהודית ערכית, בין אם אנחנו דתיים או חילוניים, ימנים או שמאלנים, נשים או גברים. יהדות שמכבדת נשים, יהדות שנלחמת עבור האביונים, יהדות שמקדמת ערכים של ערבות הדדית ואור לגויים, ויהדות שבה המנהיגות היא מנהיגות ערכית ואחראית, היא היהדות שחיברה את העם היהודי בגולה וחסרה פה היום.

הבעיה היא שכיום היהדות הזאת לא קיימת, ואנחנו רואים שהמנהיגות שלנו עושה הרבה פעמים שימוש ביהדות דווקא כדי להצדיק עוולות. במקום צדק מגדרי יש בחברה שלנו הדרת נשים, במקום מאבק באינפלציית המחירים יש מנהיגות שמשתפת פעולה עם העושקים, במקום עזרה לאביונים אנחנו רואים בטלה וסחיטה, ובמקום מנהיגות ערכית אנחנו רואים מנהיגות נהנתנית שאינה עושה כלום למען צדק חברתי.

חוזרים לשורשים

מדינת ישראל שמגדירה את עצמה כמדינה יהודית, צריכה להתחיל גם להתנהג כמדינה יהודית. במדינה יהודית לא יתכן שיהיו למעלה מ-20 אחוז מהתושבים שחיים מתחת לקו העוני, במדינה יהודית לא צריכים להיות הפערים הגבוהים ביותר בעולם המערבי, במדינה יהודית לא צריכה להיות הפליה והדרת נשים, ובמדינה יהודית בטח ובטח לא צריכה להיות גזענות ושנאת זרים. כשהמנהיגות שלנו תתחיל להתנהג על-פי הערכים היהודים יהיה לנו טוב יותר לחיות כאן, ויתכן שגם נזכה בקלות להכרה המוסרית של מדינות ועמים אחרים.