הגיגים (נ"ב)

בדצמבר 2009 חשף המכון לאסטרטגיה ציונית את פעילותם של ארגונים פוליטיים בישראל, הזוכים למימון מממשלות זרות. מציאות זו מאפשרת למדינות זרות להתערב בענייני המדינה שלא בערוצים הדיפלומטיים המקובלים, תוך פגיעה בריבונות ישראל.
מחקר חדש של המכון לאסטרטגיה ציונית מתאר כיצד משפיעים אותם הארגונים על סדר-היום הציבורי באמצעות הגשת עתירות לבית המשפט העליון. המחקר סוקר עשור שלם (2000-2009), שבו הפכו העתירות לבג"ץ לכלי משמעותי לקידום מדיניות פוליטית – עוד טרם הגשתן ועד לאחר קבלת ההחלטה בעניינן.

"דווקא בשל חשיבותה של המערכת המשפטית בישראל קיים צורך דחוף להגן על המנגנון הזה מלהפוך לכלי-שרת בידיהם של גורמים חיצוניים לחברה ולמשטר הדמוקרטי הישראלי" – קובע המכון לאסטרטגיה ציונית – "התערבות של ממשלות זרות בסוגיות פנים ישראליות באמצעות עתירות לבג"צ, מחלישה את ריבונות המדינה, סותרת את עיקרון אי-המעורבות של הרשות השופטת בתחרות הפוליטית, מערערת את מעמדם של הגופים הנבחרים – הכנסת והממשלה – מזיקה לתקינות הדמוקרטיה הישראלית, ופוגעת במקצועיות ההחלטות המתקבלות".

המחקר של המכון לאסטרטגיה ציונית מתריע מפני פוליטיזציה בינלאומית של סוגיות פנים ישראליות באמצעות שימוש ציני במערכת המשפט, ההופכת לזירת התגוששות והכרעה פוליטית. על המערכת המשפטית להיות נקייה מהשיקולים האלה, לעשות את עבודתה במסגרת הפרדת הרשויות, לאור עקרונות היסוד שעליהם מושתת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

נראה לי, כי בין העותרים הללו לבין מערכת המשפט יש יחסי גומלין, שמעודדים את פעילות העותרים ונותני חסותם. יתר משרוצה העגל לינוק, רוצה הפרה להיניק. כלומר, לכאורה יש יחס של איפה-ואיפה ביחס לעותרים, שאינם מתאימים לאג'נדה של שופטי בית המשפט העליון.

שנים רבות, אחרי מלחמת ויטנאם, פנטזו חוקרים ופוליטיקאים על כך, שבמערב יש "חרדת אבדות", ובאנגלית אפילו התווכחו כיצד לכנותה – רתיעה מאבדות, פחד מאבדות ועוד רעיונות יצירתיים.
הרהוריהם לא עצרו את הנשיא רייגן ואת הנשיא בוש (האב) מלהפעיל את הכוחות המזוינים האמריקניים בפלישה לאי גרנדה, בפלישה לפנמה ובמלחמת המפרץ הראשונה ("סופת מדבר").
משהו, כנראה, השתבש בחישובי החוקרים והפוליטיקאים, ואחרי אירועי הטרור באחד-עשר בספטמבר 2001, רצו האמריקנים מאוד להכות באויביהם. הם ספגו בגבורה את האבדות (וגרמו לכמה עיתונאים ישראלים להעלות שוב את גירתם אודות ה"פטריוטיות" האמריקנית, שקלקלה את הדיווח ה"נכון" וה"מקצועי" משדות הקרב). גם כעת, לאחר שרשמית (ורק רשמית!) הסתיימה הנוכחות האמריקנית בעירק, ממשיך הציבור האמריקני לא להזדעזע מהאבדות הניכרות (4,474 הרוגים), שספגו כוחותיו המזוינים במרחבי עירק. והנוכחות האמריקנית באפגניסטן נמשכת; וקשה לנבא שתסתיים, כצפוי, בעוד שלוש שנים – בעיקר, אם הנשיא אובמה לא יצליח להיבחר מחדש (דבר די צפוי).

בינתיים נספו באפגניסטן 1,842 חיילים אמריקניים מאז 2003. מהם 417 בשנה האחרונה (כולל שלושים אנשי הכוחות המיוחדים, שחיסלו את אוסאמה בין לאדן במעונו בפקיסטן, ומסוקם הופל כעבור כמה שבועות באפגניסטן) – לעומת 499 אבדות בשנת 2010.
יש בארצות-הברית אי-נחת מהמלחמות בעירק ובאפגניסטן – בעיקר, לדעתי, כיוון שבאווירה הנוכחית רוצה הציבור האמריקני ניצחון לחייליו; ואת הדבר הזה קשה לנפק, כיוון שיש להגדיר מראש מה הוא ניצחון. צבאות ופוליטיקאים מעדיפים לסמן את המטרה רק אחרי הירי.

החוקרים מנסים להסביר כעת מדוע אין בארצות-הברית חרדת אבדות. הדיונים יזינו עשרות כתבי-עת וספרים, קודם סיפרו על קיומה של החרדה. כנראה, עיקר השינוי – לעומת ויטנאם – הוא ביטול גיוס החובה והמעבר (בארצות-הברית, בבריטניה וכמעט בכל העולם המערבי) לצבא שכירים (AVF). כלומר, הנשיא ריצ'ארד ניקסון טעה מרות כשביטל את הפטור לסטודנטים מגיוס, והפך את הקמפוסים האמריקניים למוקד מחאה נגד מדיניותו. כעת, כשהחיילים הנם שכירים, או מתנדבים לשירות מילואים – הקזת הדם מעבר לים אינה נראית כה חמורה. כך, מתקשים גורמים פוליטיים לדוג במים העכורים של המחאה נגד המלחמה.

השופט אליעזר גולדברג, נציב תלונות הציבור על שופטים, קיבל ללא-תנאי את הסברי דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון, לגבי אירוח טקס של הקרן החדשה לישראל בלשכתה בשנת 2007.

לא הבנתי מה רצו המתלוננים על השופטת להשיג – כיוון שהאפשרות, ששופט בכיר ככל שיהיה יפסול צעד של נשיאת בית המשפט העליון, הנו כמו האפשרות, שחסיד יערער על מעשה רבו.

לצערי, רבותיי, בדמוקרטיה היחידה, לטענתה, במזרח התיכון – המשחק מכור. עובדה: בפעם השנייה בשבועות האחרונים דחה השופט גולדברג תלונות נגד ביניש – בהסתמכו על תגובתה בלבד – בספקו דוגמה נהדרת לשיטת העבודה במשפט הישראלי. לפני כן הוא דחה תלונה על דברי ביניש נגד הדרג הפוליטי, באומרו שמחובתה היה להביע את עמדתה לנוכח מה שנתפס בעיניה כאיום על בית המשפט העליון.

היישר מפנסייתו המפליאה, נזעק חיים יבין להגן על קודש-הקודשים של השמאל הישראלי – התקשורת המופקרת של מדינת ישראל, שמעוניינת לסחוט את המדינה, אך לא להיות בפיקוחה.

במסגרת מסע מתוזמר נגד ראש הממשלה נתניהו, יצאו אבירי השמאל להגן על התקשורת פושטת הרגל תרתי משמע של מדינתנו. מעניין מה קרה כשהיו צריכים להגן על חופש הביטוי של ערוץ 7?!

באותו היום – אני משער, החתול אכל את המחברת של ילדם ...
אותו הדבר קרה כשבגלי צה"ל (שמעתם את סיפורי הסבתא על היות צבאנו א-פוליטי?!) לא אהבו את דעותיו הימניות של דודו אלהרר, ופיטרוהו.

באנגלית קוראים לזה, "צדק של קנגורו" ...

בעלי העניין נזעקו לכנסת, ושם נקבצו סביב סיעת קדימה, שכידוע, הדמוקרטיה נר לרגליה, ורק טובת המדינה לנגד עיני חבריה.

"המציאות בימינו החמירה. אנחנו נתונים במעין מצור, חנק, כי כאשר המגבלות באות ממקום אחד, קל להתמודד איתן, אבל לא כשסוגרים עלינו בטבעת. הסכנה מתחילה כאשר כל זה חובר יחד, ואז מרגישים טבעת חנק מסביבך" – נאום יבין – "לגבי ערוץ 10, אני חייב לומר שחובות צריך להסדיר, אבל מה מסתתר מאחורי הניסיון לסגור את הערוץ? ... ביקורת על השלטון היא לא בגידה. ומעל הכל מרחפת הסוגיה הכלכלית. עיתונאים ועיתונים כיום חוששים למקום עבודתם ופרנסתם. מה שמתרחש כאן זה לא עשבים שוטים אלא יער".

איני זוכר שכאשר השלטון היה אחר, ביקרה אותו התקשורת הישראלית. אדרבא, היא תמכה בכל מאודה בכל מעשי נבזותו וגם בניסויים מדיניים בחיי אדם, שעלו בחיי מאות יהודים. כנראה, באותם הימים השחורים עסק "מר טלוויזיה", שכל ימיו התפרנס מתקציבים ממלכתיים, בליקוק השלטון, עד שלא שם לב לנעשה סביבו.