אין ספק שהתפתחות הטכנולוגיה בכלל ובתחום הפריה והרבייה בפרט, מחייבים את המחוקק לבחון מחדש את ההסדרים הנוהגים בתחום דיני המשפחה כדי לתת פתרון לבעיות החדשות המתעוררות. במאמר זה ברצוננו להציג בפני הקורא מספר בעיות אקטואליות, מתחום דיני הירושה.
בעוד שעל-פי המשפט העברי הוולד יירש את אביו שאחריו הוא מתייחס בין אם הורתו היתה לפני מותו ובין אם הורתו היתה לאחר מותו, הרי שעל-פי השיטה הנהוגה כיום במדינת ישראל - בן יורש את אביו, הוי אומר: במותו של האחד יירשנו האחר, רק אם הילד היה בחיים במות אביו, או במקרה בו הילד נולד תוך 300 יום ממות אביו.
ברם, אם הילד נולד לאחר תקופה זו הרי שעל-פי חוק הירושה הנוהג כיום בישראל הוא לא יוכל לרשת את אביו אף על-פי שברור לכל שהנפטר הוא אכן אביו. עובדה זו מתמעטת לאור סעיף 3 לחוק הירושה הקובע:
"3. כשרות אדם לרשת: בני אדם
(א) כל מי שהיה בחיים במות המוריש כשר לרשת אותו.
(ב) מי שנולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש, דינו כדין מי שהיה בחיים במות המוריש, זולת אם הוכח שהורתו היתה אחרי כן".
לאור מצב אבסורדי זה, הרי שבמציאות של ימינו יש בכדי לעורר מספר בעיות בעניין זה. כך למשל, מה יהיה הדין במקרה הבא: הורים שאינם יכולים להיבנות כדרך כל הארץ, ונאלצים להסתייע בטכנולוגיית ההפרייה המלאכותית. במסגרת הטיפולים מקפיאים בני הזוג מספר ביציות מופרות. לימים, נפטר הבעל מסיבה כלשהי, ולאחר מותו מחליטה האישה להשתמש באחת הביציות המופרות לצורך הבאת ילד לעולם. במידה וההפרייה מצליחה ונולד ילד לאחר 300 יום ממות בעל הזרע, הרי שלפי נוסח החוק ילד זה לא יירש את אביו.
בעייה זו יכולה להתעורר גם במקרה נוסף, בו תא זרע יילקח מנפטר טרם מותו, בהסכמתו ובידיעתו שתא זה ישמש לצורכי הפריה בעתיד. בעשור השנים האחרונות, אנו עדים לפניות של נשים לבית המשפט בבקשה שיתיר להן לעשות שימוש לצורכי הפריה בזרע של בן זוגם שנפטר. במרבית המקרים מדובר בבני זוג שהגבר מפקיד את זרעו בבית החולים לאחר שהתגלתה אצלו מחלה, שהטיפול בה עלול לפגוע בפוריותו.
מגמת בית המשפט בישראל היא לאפשר לנשים אלו לעשות שימוש בזרע של בן זוגם לצורכי הפריה. ראה למשל: ה"פ 429/96, פלונים נ' בנק הזרע ואח' (טרם פורסם); ה"פ 1922/96, פלונית נ' פלוני ואח' (טרם פורסם). יוער, שאין מניעה שבת הזוג תבקש שישאבו זרע מבן זוגה בסמוך לאחר פטירתו, במידה והוא נפטר בנסיבות פתאומיות כגון: מלחמה, התקפת לב, תאונת דרכים וכיו"ב. ראה: ה"פ 10440/99, פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם).
בכך אימץ בית המשפט בישראל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה ולפיה: "ראוי ללכת בנתיב ההנחה הבסיסית שאדם מעונין בדרך כלל בהמשכיות ובהקמת זרע גם לאחר מותו, כאשר בת זוגו מעונינת בכך, אלא אם הביע אותו אדם התנגדות מפורשת או משוערת נגד המשכיות כזו", הדברים הובאו בפרשת פלונית, ראה: ה"פ 10440/99. מגמה זו מעוררת מספר בעיות הלכתיות-משפטיות, אחת מהן היא כאמור בענייננו - האם ילד זה שיוולד יירש את אביו? התשובה לכך כאמור, לפי נוסח החוק היא: לא!!!
שאלת הירושה של ילד שייוולד לאחר שחלפו ממות אביו 300 יום, מקבלת היום משנה תוקף, כאשר מדובר במקרה בו הילד ייוולד בהליך של שיבוט גנטי (על מעמדו של היילוד משיבוט גנטי, ראה: מאמרי מיום 1.7.04). יוער, כי שאלת הירושה תלויה בבסיסה בשאלה האם הילד מתייחס אחר בעל התא.
ברם, הדעת נותנת להניח, שלדעת רוב הפוסקים הנולד משיבוט גנטי יתייחס אחרי בעל התא ויחשב כבנו, סביר אפוא להניח שלשיטתם הוא גם יירש אותו אף על-פי שדרך הורתו לא היתה כדרך כל הנולדים.
אולם, חשוב להדגיש שעל-פי שיטה זו, עלולה להיגרם טעות שאף הפוסקים מתריעים בפניה. כשמדובר בתורם זר שאינו בעל האישה התורם תא, יכולה להיווצר טעות שמא הנולד יירש את בעל האישה, בעוד שירושה זו מיועדת ושייכת על-פי הדין לאחר.
יש להדגיש, שדברים אלו יהיו נכונים כיום בישראל רק אם השיבוט נעשה בחיי תורם התא. ברם, אם השיבוט נעשה לאחר מותו, הרי שהוולד שייוולד לא יירש את בעל התא, וזאת כאמור לאור נוסחו האבסורדי של חוק הירושה.
בעייה נוספת, מסובכת יותר, יכולה להתעורר במקרה בו הילד נולד בהליך של שיבוט גנטי כאשר את הביצית ואת התא תרמה אותה אישה. הבדל מהותי בין הזרעה והפריה מלאכותית לבין שיבוט גנטי הוא, שבעוד שבהזרעה ובהפריה מלאכותית אנו נזקקים לגבר שיתרום את זרעו, הרי שבשיבוט גנטי אין כל חובה לשיתוף גבר בתהליך ההולדה.
משמע אפוא, שבשיבוט גנטי יכול להיוולד ילד שכל מקורו הוא באישה. בהבדל זה יש כדי להעלות שאלות ובעיות קשות בדבר מעמדו המשפטי-משפחתי של הנולד משיבוט, שלא ניתן למצוא להן מזור ממעמדו המשפטי-משפחתי של מי שנולד מהזרעה או הפריה מלאכותית.
אחת מבעיות אלה היא כאמור בעיית הירושה. מקורה של בעייה זו מצוי בבסיס השאלה מי נחשב במקרה זה אביו של הוולד. האם אמו תחשב גם כאביו? או שמא אביה, שהרי מטען גנטי שלו מצוי בתאים של בתו והוולד הוא מעין תאום שלה? או שמא אין לו אב בכלל?
ההכרעה בשאלה מי נחשב לאביו של הוולד יש נפקות משפטית רבת משמעות לענייני ירושה במשפט העברי, שבו אין האם יורשת את ילדיה, אך אם היא תחשב לאב אפשר שהיא תירש. לשאלה מי נחשב כאבי הוולד יש נפקות משפטית גם לאור חוק הירושה הקיים היום במדינת ישראל. השיטה הנוהגת כיום במדינת ישראל היא שיטת הפרנטלות (ראה: סע' 12 לחוק הירושה). לכן עלול להיווצר מצב בו אדם שנפטר ולו יש לדוגמא בן ובת ולבת יש בן שנולד משיבוט גנטי.
יוצא אפוא, שאם אכן הנפטר נחשב לאביו של המשובט הרי שחלוקת העיזבון תהיה בין שלושה (הבן, הבת והמשובט) ולא בין שניים (הבן והבת) כפי שהיה צריך להיות.
נמצאנו למדים, כי המחוקק אשר חקק את חוק הירושה בשנת 1965, שכח לעיין בחוק לתקנו ולהתאימו לאור השינויים החברתיים, הרפואיים והטכנולוגיים. הגיע הזמן לאחר כ-40 שנה להתאמת החוק למציאות החדשה בה מצויה היום מדינת ישראל.
