|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
האם הפרסום ברדיו עובד גם עליכם? אם אתם צריכים לחדש את ביטוח הרכב, כדאי שתעשו השוואת מחירים מושכלת לפני שאתם מתפתים לפרסומים שונים ● וגם: קצת על ערכו של הכסף בספרות
|
|
חובה להשוות מחירים [צילום אילוסטרציה: פלאש 90]
|
|
|
|
|
"חידוש הביטוח", קראתי לקטע כי הוא נולד כאשר פג תוקף הביטוח של המכונית. אבל צריך הייתי לקרוא לו "איך הפרסומת עובדת עלינו".
הסיפור נולד כאשר אשתי הציצה ברשיון הנהיגה ובתעודת הביטוח הצמודה אליו וראתה שאו-טו-טו אנחנו נוסעים ללא ביטוח. כמעט עבריינים. "צריך לחדש", היא אמרה לי בארוחת הצהריים, בטון המוכר שאי-אפשר לסרב לו. "בסדר", השבתי, כי הרי זה הטון שאי-אפשר לסרב לו...
"בוא נבטח את המכונית בחברת הביטוח שאני שומעת עליה כל הזמן ברדיו", אמרה בטון הדידקטי-תוקפני של קריין הפרסומת. "אחרי האוכל, נבדוק. יש באינטרנט אתרים להשוואת מחירים", אמרתי בין ביס לביס.
אמרתי וקיימתי. מיד אחרי האוכל מיהרתי אל המחשב וחיפשתי את המחירים, כשבת זוגי מציצה מעבר לכתף. חיפשתי ומצאתי ו...תאמינו - מיד מצאתי. תעריפי הביטוח של החברה המתפרסמת הם הגבוהים ביותר. כנראה הפרסומת משתלמת, כי הישראלים מתפתים ולא בודקים.
אנחנו חזרנו אל המבטח הישן שלנו. אלף שקל לא הולכים ברגל.
|
|
שאנדור מאראי היה אחד הסופרים ההונגרים הפוריים ביותר במאה העשרים. הוא גלה מארצו בגיל 48 והתאבד אחרי 41 שנות חיים בארצות הברית. סופר, שזכה לתהילה רק כעשור לאחר מותו. במשך שמונים ותשע שנות חייו כתב יותר מחמישים יצירות. בעיני, ספרו "הנרות דלקו עד כלות" הוא ספר מופלא. אני מביא קטע מן הספר "האמיתית" (הוצאת כתר), שבו מביע המחבר את דעתו על נושא, שאיננו זוכה לכבוד הראוי לו בספרות. עמ' 127: - "איפה הפסקתי? כן, הכסף.
תגיד, למה הסופרים כותבים על כסף בצורה כל כך שטחית? כל הזמן הם כותבים על אהבה, על דברים נשגבים, על הגורל, על החברה, רק על הכסף הם לא כותבים, כאילו זה מין אביזר משני, מין שטר חסר ערך שמכניס האחראי על האביזרים בתיאטרון בכיס של השחקנים לצורך המשחק. במציאות, המתח סביב הכסף הרבה יותר גדול ממה שאנחנו מודים בפני עצמנו...
המתיחויות היומיומיות בחיים מצטברות סביב סכומים עלובים - המזימות של היומיום, התחבולות, הבגידות, מעשי הגבורה הקטנים, הוויתורים, ההתנכרויות העצמיות והקורבנות - והופכות לטרגדיות בגלל שלוש מאות פנגו, או שהחיים פותרים איכשהו את המתחים.
במסגרת העושר ובמסגרת העוני קיים הכסף, היחס של האנשים לכסף. לחלק מהם יש אופי מתפשר או אמיץ, זאת אומרת, לא סביב הכסף בה"א הידיעה, אלא סביב סכומים שלפני הצהריים, אחרי הצהריים או בלילה. אבי היה עשיר ולכן הוא התייחס אל הכסף בכבוד. הוא הוציא פנגו אחד באותו שיקול דעת כמו מאה אלף פנגו. פעם אמר על מישהו שהוא לא מכבד אותו כי הוא עבר את גיל ארבעים ואין לו כסף.
ההכרזה הזאת הדהימה אותי. חשבתי שהיא אכזרית ולא צודקת.
'מסכן', הגנתי עליו, 'זו לא אשמתו'.
'לא נכון', אמר אבי בחומרה. 'זו אשמתו. הרי הוא לא נכה וגם לא חולה. מי שאין לו כסף בגיל ארבעים, אף שעל-פי תנאי החיים הוא בהחלט יכול היה להשיג אותו, הוא פחדן או עצלן או אפס גמור. אני לא מכבד אדם כזה'".
|
|
| תאריך:
|
02/02/2012
|
|
|
עודכן:
|
02/02/2012
|
|
יאיר דקל
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
ranan90
|
11/02/12 15:55
|
|
|
|
2
|
|
יאיר דקל
|
16/02/12 15:50
|
|
הם מגיעים בדרך כלל באמצע הלילה מצוידים בכל האמצעים לטיפול באויב, מקיפים את השטח בכלי רכב רועשים שבבת-אחת שוברים את השקט הלילי ומתחילים במלאכה, רעש הנגמ"שים והמשאיות עשה את שלו והעיר את התושבים בלי מאמץ גדול. הם מתחילים בהוצאת אנשים (משפחות עם ילדים ותינוקות) מהבתים, עוצרים כל אחד שינסה להתנגד והורסים כל דבר בשטח. זה קורה לא בסוריה (הנמצאת בעיצומה של מלחמת אזרחים), לא בעירק (שם קבוצות אתניות נלחמות ביניהן) - זה קורה במדינה שמתפארת שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון: במדינת ישראל. אפילו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נחרת על דגלה, אבל למי זה אכפת? הפעולות הן רק נגד היהודים – ערבים יכולים לחיות ולבנות בכל מקום שנראה להם מבלי שמישהו יחשוב אפילו על אכיפת החוק והרס מבנה מגוריהם.
|
|
|
|
|
לפני מספר שבועות ישבתי בביתה של לילי, אישה מקסימה בת 75 אשר נולדה עם מום מולד של צליעה. כששאלתי אותה מהו הקושי המרכזי בחייה, ציפיתי שהתשובה תהיה קושי פיזי להתנהל, בעיות נגישות לנכים במוסדות ציבוריים וכדומה. להפתעתי ולצערי, תשובתה של לילי הייתה אחרת לגמרי. "הקושי הפיזי אומנם תופס חלק גדול מחיי היומיום ומקשה עליי מאוד, אך הוא שולי בחיי. מילדותי ועד היום הקושי המרכזי איתו אני מתמודדת, הוא הקושי הנפשי. הרגשת השונות שהחברה נותנת לי בכל רגע. המבטים החודרים והמבוהלים, גורמים לי להרגיש כאב ובושה גדולה שמלווה אותי כל רגע נתון". המילים הללו פילחו את ליבי.
|
|
|
|
|
המעניין אותנו כרגע בעניין חוק האזרחות הוא נושא ההתאזרחות. לכל מדינה הזכות לקבוע מי רשאי להיכנס אליה ומי לא, וכמובן לקבוע מי יתאזרח בה ומי לא, בבחינת "ביתי הוא מבצרי". מדינה בוודאי רשאית למנוע מאוכלוסיה עוינת מלהיכנס לשטחה. יש בודדים שיכולים להיחשב כאיום ויש קבוצות או אוכלוסיות שלמות שיכולות להיחשב ככאלה. כך עשתה ישראל כאשר אסרה על כניסה של חברי המפלגה הנאצית בגרמניה. מה עם תושבי מקומות החשופים לחינוך ולתעמולת זוועה נגד ישראל, נוסח "דר שטרימר" העיתון הנאצי, ומלאים בשנאת יהודים, האם אינם מהווים איום? האם הפלשתינים, אזרחי אירן, אזרחי סוריה ועוד מדינות בהן קיימת הסתה פרועה נגד היהודים בישראל אינם מהווים אוכלוסיה עוינת? האם יש ספק לגבי עוינות הפלשתינים כאשר בשיא האינתיפאדה 90% מהם תמכו ברצח יהודים?
|
|
|
|
|
קח שאיפה עמוקה של אוויר לריאות, ודקלם את הלחש הבא במהירות: "ואכסי יתיכי ליכי כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין וסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא", אם נשברו לך כמה שיניים תוך כדי הקריאה, לא נורא. תירק אותן והעלה על פניך חיוך אווילי: "אכלת אותה!"
|
|
|
|
|
נתייחס ראשית כל אל העובדות. הכוח של פייגלין שווה 12% ממתפקדי הליכוד. החישוב פשוט - פחות מחמישים אחוז ממאה שלושים אלף הגיעו להצביע, 24% מתוך אלו שהגיעו שמו "משה בתיבה". ההבדל בין מתפקדי פייגלין לאנשי נתניהו הוא שאנשי פייגלין יגיעו 'בכל מזג אוויר', כלומר בכל מקרה. לנתניהו אין נאמנות כה מוחלטת, אך מספיק כדי "לנצח בהליכה".
|
|
|
|
|
