ידוע כי שם משפחתם של נשיא סוריה הקודם ושל בנו, הנשיא הנוכחי, הוא "אסד" - אריה בערבית. אך המצויים בענייניה של סוריה יודעים כי שם משפחתם המקורי הוא "אלווחש", "פרא אדם", אלא שסבו של בשאר שינה את שם המשפחה ל"אסד", שהוא מכובד, מקובל, ויפה יותר. בתקופה האחרונה, רבים בסוריה שבים לכנות את אסד בשם משפחתו המקורי, הנותן הסבר טוב יותר לאופן הלא מכובד, הלא מקובל והלא יפה שבו הוא מתייחס לאזרחיו שוחרי החירות וזכויות האדם.
כאשר יותר מדי אנשים אומרים שהשלטון בסוריה עומד ליפול, די באמירה זו כדי לערער את האמון בו שעדיין, אולי, מפעם בלב חלק מהתומכים בו. אין מדובר בגרעין הקשה של התמיכה באסד, שיתמוך בו בכל מצב והמורכב בעיקר מבני העדה העלאווית, אלא באנשים המצויים בפריפריה הפוליטית בסוריה ומחוץ לה, שבעבר היו קשורים בשלטון הסורי.
אחד מהם הוא השייח' השיעי הלבנוני צובחי טופיילי, אחד מ"האבות המייסדים" של חיזבאללה ומזכ"לו הראשון, שהכיר מקרוב והוקיר עד מאוד את התפקיד שמילאה סוריה לפני 30 שנה ביצירת חיזבאללה, בחימושו, באימונו, ובהבאתו להיות הכוח הגדול והחזק ביותר בארץ הארזים. השייח' טופיילי צוטט השבוע באומרו: "המשטר הסורי עדיין יכול להוביל תהליך של מעבר אל 'השינוי ההכרחי', אלא שזה כרוך באימוץ הדמוקרטיה, גם אם בהדרגה, לפני שיאזל הזמן". טופיילי גם אינו סומך על תמיכת רוסיה לאורך זמן, כי גם הרוסים אינם "מתאבדים פוליטיים", וכשיבינו כי שלטונו של אסד נגמר, הם יסירו ממנו את תמיכתם. דיבור מפורש כזה מפי השייח' על סופו של משטר ערבי, ועוד השכן הגדול והפטרון החזק של חיזבאללה, הוא דבר שלא ייעשה בתרבות הפוליטית של המזרח התיכון, ואם טופיילי מרגיש בן-חורין לדבר כך, אז משהו בסיסי מאוד השתבש בסוריה.
גם אירן ("הסוג הגרוע ביותר של דיקטטורה", לדבריו), התומכת הנאמנה של סוריה וחיזבאללה, אינה יוצאת נקייה מביקורתו של טופיילי: "התפקיד האירני מצדיק את המאבק נגד אסד, והיה ראוי כי האירנים יתמכו בהסכמה בין כל חלקי החברה הסורית (כלומר: בכניעה של אסד לדרישות מתנגדיו)". תמיכתו הפומבית של טופיילי בעם הסורי נובעת מתחושתו כי אסד יפסיד במאבק והעם יהיה הצד המנצח, וכי כדאי ללבנונים בכלל ולשיעים בפרט להשקיע בעם הסורי ולא בשלטון המט לנפול. דבריו אלה של השייח' מצביעים גם על מחלוקת בקרב העדה השיעית בלבנון: חיזבאללה שולח חיילים לסוריה שיילחמו למען אסד, וטופיילי המשמש בתפקיד "המבוגר האחראי" אומר דברים שאין מפורשים מהם על חשיבות התמיכה בעם הסורי דווקא ולא בשלטון.
ההסתה באה מאלג'זירה
האופוזיציה לאסד הולכת ומתגברת, כוחה הצבאי גדל והישגיה בשטח מתרבים מיום ליום למרות האבידות. האבידות מוכיחות עד כמה נחושים לוחמי "הצבא הסורי החופשי" להשיג את מטרתם, אפילו במחיר גבוה. זאת לעומת המורל ההולך ומתדרדר אצל החיילים של צבא השלטון, שחלקם ממשיכים בלחימה נגד מתנגדי המשטר רק כדי לא להיות מוצאים להורג בידי מפקדיהם בחשד של נטייה למורדים. "הצבא הסורי החופשי" הצליח להשתלט למספר ימים על אזורים בקרבת הבירה דמשק ונסוג כדי לא לתת לצבא השלטון סיבה לפעול באכזריות נגד אוכלוסי האזורים הללו. ללא ספק, צבא המורדים מוכיח כי יש לו יכולת להציב אתגר אמיתי וממשי לצבאו של אסד. מספר ההרוגים בקרבות הולך וגדל ומגיע לכמעט 100 הרוגים ביום, ובמקביל גדל גם מספר החיילים והקצינים העורקים מצבאו של אסד. עם זאת, יחידות שלמות טרם ערקו, וצבא המדינה עדיין אינו מתפרק.
התקשורת של המדינה מאשימה את "כנופיות הטרור" בבגידה באחדות הלאומית, בשירות האינטרסים של "הציונות, הקולוניאליזם והעות'ומניזם", השואפים לפרק את העולם הערבי ולעצבו לפי ראות עיניהם. העם הסורי הגיבור, לדברי התקשורת של אסד, ינחיל תבוסה ניצחת לכל הקמים עליו, מבפנים ומבחוץ, הקרובים (ישראל, טורקיה) והרחוקים (אירופה, ארה"ב) ויוכיח לכולם כי הוא חזק יותר מכל מזימותיהם האפלות.
למתקפה מיוחדת מפי דוברי השלטון זוכות אמירויות המפרץ ובראשן קטר, שלה שייך ערוץ "אלג'זירה". התחושה - המוצדקת במידה רבה - של אסד ומקורביו היא כי אמיר קטר, ברצונו להשתלט על העולם הערבי, החליט להפיל את כל השליטים החזקים, וכי ההסתה של "אלג'זירה" הייתה הגורם להפגנות בלוב, במצרים, בתוניסיה, בתימן ובסוריה.
העתיד: פירוק לגורמים
לאחרונה החלו להגיע רמזים לשתי התפתחויות חשובות המתרחשות בימים אלה בסוריה: האחת היא סדרת ידיעות על נשק כבד ותחמושת רבה המועברים להרי אנצאריה, האזור העלאווי הנמצא במערב סוריה מצפון ללבנון. משמעות העברת הנשק לאזור זה היא אחת ויחידה: העלאווים מתכוננים ליום שאחרי התמוטטות השלטון, ולבריחה ההמונית של מאות אלפי עלאווים מהאזורים האיסלאמיים, כשיגלו כי המוסלמים רודפים אותם כשבידיהם סכינים שלופות. הנשק המועבר לאזור העלאווי נועד להגן על המדינה העלאווית שתקום כדי להגן על בני העדה שהמוסלמים רואים בהם כופרים ועובדי אלילים.
ההתפתחות השנייה היא כינוס שהתקיים בארביל, בירת כורדיסטן העירקית, שכלל נכבדים כורדיים מסוריה ומעירק. גם הם דנו ב"יום שאחרי" - במקומם ובמעמדם של הכורדים בסוריה לאחר שישתחררו מדיכוי שנמשך עשרות שנים. הם אינם רואים את עצמם ממשיכים לחיות תחת רחמי הערבים, וקרוב לוודאי שהם יקבעו בשטח עובדות שיקנו להם עצמאות, מלאה או חלקית, בדומה לעצמאות הכמעט מלאה שנטלו לעצמם אחיהם בעירק. ייתכן אף שהדיונים עסקו בשיתוף פעולה ואולי אפילו באיחוד בין כורדיסטן העירקית ובין זו הסורית, שמשמעותו היא אתגר גדול לאירן ולטורקיה, שבשתיהן חיים מיעוטים כורדים גדולים, שואפי חירות וזכויות אדם.
שתי ההתפתחויות הללו מצביעות על כך שהתממשות המגמה שכתבנו עליה כאן בעבר - התפרקותה של סוריה למספר מדינות בעקבות נפילת השלטון - קרובה.
גם בזירה הבינלאומית ההתרחשויות בשבועיים האחרונים עולות שלב, עם מעבר התיק הסורי מהליגה הערבית אל מועצת הביטחון של האו"ם, שכן יש ביכולתו של הגוף הבינלאומי להפעיל כוח נגד אסד, כדוגמת זה שהפעיל נגד
סדאם חוסיין ונגד קדאפי. המשטר הסורי נכשל במקום שבו הצליחה אמירות קטר - להעביר את התיק הסורי למישור הבינלאומי, ולטעת בעולם את התחושה כי פעולות המשטר הסורי מזיקות לעולם יותר מיכולת הספיגה שלו.
שוב מופיעה האמירות הקטנה הזו ככוח המניע את העולם הערבי, בשלב זה במילים ובהחלטות, ואילו השלטון הסורי, שהתפאר שנים רבות בכך שהוא "קיבלת אלערובה", "כיוון התפילה של הערביוּת", מופיע ברבים כשלטון חסר מוח, מחוק מצפון, ובעל שרירים שיצאו מכלל שליטה.
אומנם במועצת הביטחון יש לרוסיה ולסין מעמד של חברות קבועות והן בעלות זכות להטיל וטו על החלטות בלתי סימפטיות מבחינתן, אך גם לזה יש גבול.
קיצו של המהפכן האחרון
המבוגרים בינינו עוד זוכרים את החלוקה המסורתית של העולם הערבי למדינות רדיקליות / מהפכניות / פרוגרסיביות / מתקדמות / מצד אחד, שמוסקבה הייתה "כיוון התפילה" שלהן, כשמולן התייצבו אז מדינות המבוססות על חברה שבטית ודתית, שכינוייהן הקבועים היו: מסורתיות, אנטי-מהפכניות, רגרסיביות ומפגרות. ה"מתקדמים" היו גמאל עבד אלנאצר, חאפז אלאסד, קדאפי וסדאם חוסיין. הם אימצו את התורה הסוציאליסטית הסובייטית, ותרגמו אותה ל"סוציאליזם ערבי" במצרים, ול"בעת'" בסוריה ובעירק. השנאה לישראל הייתה אמורה להיות הדבק בין חלקי האוכלוסיה, והמאבק נגדה החליף את ההתמודדות עם העוני, הבערות, ההזנחה והשחיתות. המאבק נגד ישראל ננטש, והתמודדות אמיתית עם חוליי אותן מדינות כלל לא החלה. לכן הם האשימו את ישראל, אמריקה, המערב, הקולוניאליזם, הקפיטליזם, ואת כל אותם מאפייני מה שהם סירבו להיות כלפי חוץ, אך לא נמנעו מלאמץ בחדרי חדרים. כך לאחרונה התגלו וילות הפאר של קדאפי. הוא אומנם הקפיד לקבל את אורחיו באוהל בדווי רחב ידיים ומתנפנף ברוח, כדי לעשות רושם שהוא פועל על-פי מסורת המדבר הבדווית הטהורה, הזכה. אך את חייו הפרטיים בילה בהוללות והפקרות בנוסח ההדוניסטי והבקכנאלי של אירופה הדקדנטית.
צחוק הגורל הוא שכל המשטרים "המהפכניים" שמטרתם הייתה להנדס מחדש את החברות הערביות על-פי הדגם הסוציאליסטי הסובייטי, נדרסו בשנה האחרונה תחת רגלי החוגים המסורתיים, השבטיים מצד אחד והאיסלאמיים מצד שני. התהליך אמור היה להתרחש מייד עם נפילת בריה"מ, אלא שבמזרח התיכון תהליכים דורשים הרבה זמן ואומץ, וקצת כוח ארגון, שאותו מספקים לאחרונה האינטרנט ואתרי התקשורת החברתית.
אסד נלחם היום את מלחמתו של המוהיקני הסוציאליסטי הבעת'יסטי האחרון שנותר נצור במבצר השקר הסובייטי, כשממול מתנפלים עליו גלי האמת המזרח תיכונית, של השבטיות והנאמנות לדת ולמסורת, ומאיימים להסיר את ראשו מעל כתפיו. ממש כך. צחוק הגורל הוא שדווקא הרוסים שהדפו מעל כתפיהם את חרפת "דגל הדם" ששלט בהם 70 שנה, הם הממשיכים להנשים את השלטון הסורי הגוסס המשמיע את הסיסמאות הנבובות תוצרת מוסקבה של שנות לנין, סטלין, חרושצ'וב וברז'נייב, מגרונם הניחר של הפוליטרוקים הסובייטים האחרונים, דוברי הערבית, שנותרו לאחוז בצווארי המיקרופונים בדמשק.
בני סוריה - רעבים, צמאים, קפואים, מדממים אך תאבי חירות וזכויות אדם - הם המהפכנים האמיתיים, המנסים לסלק את המהפכנים המזויפים שהשתלטו על העולם הערבי במאה ה-20 באמצעות אידיאולוגיות זרות שמעולם לא הצליחו להיטמע בשטח, בלבבות הציבור הרחב. המאה ה-21 היא המאה של האמת, המרה עד מאוד, השוררת ברחבי האזור שבתוכו אנו חיים: פה שולטים השבט, הקבוצה האתנית (ראה הכורדים), הקבוצה הדתית (האחים המוסלמים) והעדה הדתית (סונים, שיעים). כל "איזם" זר - מסוציאליזם ועד ליברליזם - יידחה על-ידי האזור כמו אבר זר שמנסים להשתיל בגוף חי, גם במחיר של תפקוד לקוי ואפילו של מוות.
סוריה היום דוחה את אסד, הכופר באיסלאם וה"סוציאליסט", כמו שאזור איסלאמי מסורתי דוחה כופרים ומייבאי אידיאולוגיות שאין בהן ממש.
האידיאולוגיה המיובאת מתה, תחי הנאמנות המקורית לשבט, לאתנוס, לדת ולעדה.
