העומס בבתי המשפט ועיקרון רציפות הדיון

פקטור חשוב לבחינת איכותו המקצועית של השופט יכול להילמד מדרך אכיפתו את עיקרון רציפות הדיון. ככל שהשופט מרבה בדחיות דיון מטעמים טכניים, מרבה בישיבות קדם משפט שלא לצורך, דוחה ישיבות הוכחות לתקופות ארוכות בלתי סבירות - הדבר מלמד בהכרח על כך שיכולתו השיפוטית להכריע בסוגייה שלפניו ירודה.

ברישא להוראת תקנה 152(א) לתקסד"א נקבעה לבית המשפט סמכות גורפת "לדחות את הדיון למועד, למקום ובתנאים שיראו לו, אם היה סבור כי למען הצדק מן הראוי לעשות כן". אלא שסמכות גורפת זו נבלמת מפורשות ומפקיעה מסמכותו של בית המשפט לדחות את הדיון שלא בהתאם לנסיבות כאמור בסיפא להוראת תקנה 152 (א) קרי, משהחל בית המשפט בשמיעת ראיות שאז חובה עליו לקיים את הדיון "ברציפות יום יום, עד גמר חקירתם של כל העדים זולת אם ראה צורך בדחיה מטעמים מיוחדים שיירשמו".

על אודות הצורך בקיומו של הסדר זה של שמיעת ראיות סמוך ככל האפשר לאירוע בגינו הוגשה התובענה, עמד ד"ר יואל זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 474: "כאשר בקשת דחיה מוגשת אחרי התחלת הבירור, נוהג בית המשפט להקפיד עוד יותר, שכן תקנה 152(א) מורה על גביית העדויות ברציפות מדי יום ביומו, ומתירה דחיה תוך מהלך גביית העדויות רק מנימוקים שיירשמו בפרוטוקול. אפילו הסכמת בעלי הדין אינה נימוק לסטות מן ההסדר הקבוע בחוק, שכן לא רק למענם, למען בעלי הדין נקבע הסדר זה, אלא לציבור יש עניין בניהול המשפטים כהלכה".

כב' השופט ברנזון בע"א 697/72 שמעון ויסמונסקי נ' מרכבים מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד כח (1) 429, כותב: "גם כאן לא קויים הנוהל הקבוע בתקנות סדר הדין בדבר שמיעת המשפט ברציפות יום אחרי יום עד גמירא. אכן, התוצאה הסופית היא בלתי נסבלת במקרה זה בעיקר בשל האיחור הרב בהתחלת שמיעת המשפט - כשלוש וחצי שנים אחרי הגשתו. הפרשה חוזרת על עצמה בהרבה תיקי נזיקין המגיעים לבית משפט זה ואנו רואים חובה לעצמנו להפנות את תשומת ליבם של נשיאי בתי המשפט המחוזיים ושל שר המשפטים ומנהל בתי המשפט למצב אומלל זה המשווע לתיקון יסודי ויפה שעה אחת קודם".

"כלל המיועד לייעל את הדיון"

כב' השופט (כתוארו אז) ש. לוין בבג"צ 4974/92 יעקב רובין, עו"ד נ' כב' השופט סגלסון פ"ד מו (5) 772, בהתייחסו להוראה דומה בסעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], תשמ"ב 1982 (להלן - "החסד"פ"): "ולמעשה עקב עומס העבודה שבבתי המשפט, מתעלמים בתי המשפט מסעיף זה המצפה לתיקונו 'ולו כדי למנוע מבתי המשפט מלעבור ולהפר יום יום את האמור בה'. בכל הכבוד - איני מסכים. ישבתי גם אני, כמו שופטים אחרים, בשעתו כשופט של ערכאה ראשונה וקיימתי דיונים מיום ליום ואין לי ספק שצורת דיון זו תרמה ליעול משמעותי ביותר בהליכים; לדידי לא עומס ההליכים הוא שמונע ציות בתי המשפט למצוות המחוקק הכלולה בסעיף 125 הנ"ל אלא אי-ציות לכלל האמור הוא אחד מהגורמים המרכזיים להגדלת עומס העבודה בבתי המשפט... שהרי אין מדובר בכלל טכני אלא בכלל המיועד ליעל את הדיון ואין המטרה מקדשת את האמצעים".

על חשיבותה של תקנה 152 (א) לתקסד"א ועל חשיבותו הרבה של עיקרון רציפות הדיון אין עוררין בתחום המערכת המשפטית. לראיה במשפטנו, עיקרון רציפות הדיון קיבל עיגון חקיקתי בשורה של הוראות חוק דומות כגון: סעיף 125 לחסד"פ (כאמור לעיל); סעיף 10 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"א - 1970; סעיף 17 לתקנות הספנות (ימאים) (סדרי דין בבית הדין המשמעתי) התשל"ז - 1977; סעיף 8 לתקנות השיפוט הצבאי (בתי סוהר צבאיים) התשמ"ז - 1987; סעיף 17א לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי דין של בית הדין), התשכ"ד - 1963.

לפגיעה בעיקרון רציפות הדיון, כתופעה, יש השלכות מהותיות ושליליות רבות. בעל הדין מתענה, הראיות נפגעות, הסעד הופך פלסתר, ואמון הציבור נפגע קשות. הגישה המקובלת היא שככל שהמשפט נמשך יתר על המידה, נגרמת פגימה קשה באמון הציבור בשופטיו בפרט, ובאמון הציבור במערכת המשפטית בכלל, האמונים על עשיית צדק. יפים לענייננו דברי כב' השופט ברנזון בע"א 520/71 צבי גולדברג נ' צבי בלגה, פ"ד כו (1) 456:

"יש להתפלא ולהצטער שלא כל העושים במלאכת השפיטה עושים די בכיוון זה, ואינם חשים עד כמה שזה חותר תחת אשיות החוק והסדר במדינה. וכבר זעק המשורר הלאומי שלנו, אומנם בהקשר הרבה יותר חמור - 'ואם יש צדק, יופע מיד! אך אם אחרי השמדי מתחת לרקיע הצדק יופיע - ימגר נא כסאו לעד'. הצדק, כמו הגשם, הוא לברכה ולא לקללה, כשהוא בא בעתו וניתן במשורה נכונה".

דרושים שופטים באיכות גבוהה

פקטור נוסף המאפשר הצצה לעבר איכותו של השופט נלמד ממידת האיזון השיפוטי בו הוא ניחן. ככל שהשופט לקוי ביכולתו לערוך משפט מאוזן, מרבה להתערב באוטוריטה של המתדיינים להתווכח ביניהם ובכך מפריע לעיקרון האדוורסרי, נוטה להיכשל במראית פני הצדק, מרבה במקרים של עינויי דין, עיוותי דין, מעצרי שווא, מאסרי שווא וכיוצ"ב או מניעתם - כך ייעשה משפטו בלתי צודק, לקוי ומטבע הדברים יגביר את ההליכים ויסבך אותם. ככל שרמת האיזונים בהם ניחן שופט מופרת לטובת שיקולים מערכתיים, כך תלך ותפחת עשיית משפט וצדק, ויגדלו או ישתמרו תחלואי השיפוט המוכרים לנו כיום לאורך זמן רב.

על-מנת להגיע לרמות איכות גבוהות של שופטים, לטעמנו, כל מועמד לשפיטה חייב כתנאי מוקדם עם הצגת מועמדותו, לעבור מבחנים אובייקטיביים, לרבות מבדקי אישיות והתאמה לתפקיד על-פי קריטריונים מחמירים, בידי גורם בלתי תלוי וכך גם לגבי שופטים מכהנים. נחיצותם של מבחני אישיות והתאמה כאמור גוברים אל מול אינטרסים אחרים הנוגעים לצנעת הפרט וכיוצ"ב. עמידה באותם מבחנים:

• תגדיל את האמון בבתי המשפט אשר במילא הולך על פני מדרון תלול;

• תחסוך עימותים מיותרים בין עורכי דין ושופטים;

• תשפר או תעשיר את איכות השופטים;

• תביא לשיפור תפקוד מערכת המשפט וקידום משפטים וסיומם המהיר;

• תגרום לחיסכון עצום בהוצאות ובמשאבים חיוניים;

• ותפחית את אי-הוודאות והעמימות בקרב ציבור המתדיינים בדבר כשירותם של השופטים למלא תפקידם כיאות; ועוד.

המועמד לשיפוט אינו שונה מכל אדם המועמד לתפקיד או לעבודה הדורשים מיומנויות מיוחדות ורמת אמון מיוחדת (פקיד בבנק, מנהל בחברה, מורה לנהיגה וכדומה), בהם תנאי בל יעבור הוא עמידה במבחני אישיות והתאמה. לא כל שכן, ביחס למועמד לשיפוט יש להחמיר שבעתיים מאחר שמשרתו של השופט ניזונה ומקבלת חיותה מאמון הציבור וכהונתו אינה קצובה.

כלי חשוב ונוסף אשר איפשר הצצה אל נבכי פעילותו הפרטנית של השופט מנקודת עינו של עורך הדין, היה המשוב שנערך על-ידי לשכת עורכי הדין. במשך מספר שנים הופעל המשוב על-ידי לשכת עורכי הדין עד להכרזה על הקפאתו. רבים הסוברים, כי החרם שהוטל מצד מערכת השיפוט -יהיו חוקיותו, חומרתו והשלכותיו אשר יהיו - לא הביא להקפאת המשוב, והקפאתו כאמור היא תולדה של היעדר יישום.

החלטות שיפוט שרירותיות רבות

פקטור נוסף הגורם לעומס על מערכות המשפט הוא ריבוי החלטות שרירותיות של שופט בתיק שלפניו. החלטות שיפוט שרירותיות, הן סוג של שחיתות שיפוטית. שופט המרבה בהחלטות שרירותיות הוא שופט מושחת. שופט אשר כלפיו הוגשו בשנה יותר מחמש תלונות על-ידי מלינים שונים בגין החלטות שרירותיות, הוא שופט מושחת. שופט מושחת אין לו מקום במערכת השיפוט.

בעניין זה אין לטעות, ככל שקיימת שחיתות ברשויות השונות, השחיתות במערכת השיפוטית היא המסוכנת והרת האסון לקיומה של החברה, יותר מכל גילוי שחיתות ברשויות האחרות. הדעה הרווחת כיום בציבור היא שמערכת השיפוט בישראל נתונה בפשיטת רגל ערכית. שופטים אינם עושים משפט וצדק אלא עושים "משפח" ופועלים כ"אוכפי גבייה" ויישום של שיקולים פנימיים, אישיים לרבות האדרת "אי-תלות", מנהלית, תקציבית. מרבית השופטים בישראל שכחו והזניחו לחלוטין את הערכים הבסיסיים המנחים בעשיית משפט. מערכת בתי המשפט זקוקה לרפורמה מקיפה ויסודית, לרבות חיובם של שופטים מכהנים לעבור מבחנים אובייקטיביים על-ידי גוף מקצועי בלתי תלוי. מי שיימצא בלתי מתאים, יעבור הכשרה מתאימה; לחלופין, תופסק כהונתו.

הסיבה העיקרית להידרדרות הערכית טמונה במדיניות השיפוטית המוכתבת על-ידי הרוב השולט ברשות השופטת. בעשרים השנים האחרונות, ונכון להיום, הרוב השולט ברשות השופטת הוא בעד יישום מדיניות שיפוט אקטיביסטית קטגורית המאדירה בעלי הון ופוגעת בבעלי דין חלשים.

מרבית השופטים בישראל הם יוצאי פרקליטות, משטרה, תפקיד משפטי ציבורי וכיוצ"ב. ההערכה היא שהם מהווים כ-98% מכלל השופטים. יודגש, כי בחירת שופט על בסיס היותו נושא תפקיד קטגורי בעברו אינו כשלעצמו קריטריון פסול, שכן למועמד שכזה קיים רקורד רשום, מוכח, על פיו ניתן לאבחן מיומנות, יכולת, כישורים ואמינות. הבעיה הראשית של שופט בעל עבר קטגורי מתחילה ונגמרת בהבנתו את תפקידו השיפוטי. זווית הסתכלותו על עושה העבירה מוגבלת וחסרת מעוף. הוא מוגבל לחשוב על-פי כיווני חשיבה מוגדרים בהתאם לתפישת עולמו הצר. מושגים כגון תיקון, חמלה, חרטה, סליחה, טיפול, שיקום כפרה, דרך המלך, חזרה למוטב וכיוצ"ב אינם חלק מתפישת עולמו לצורך יישום וביצוע. להוציא שופטים בודדים אשר מצאו לנכון ללכת נגד הזרם הקטגורי ויישמו שיפוט מאוזן, רוב השופטים בישראל אינם חורגים מיישומה של המדיניות הקטגורית, השלטת כיום.

השופט בעל העבר הקטגורי גומל לרוב השולט ופועל על-פי מדיניות הזרם הראשי בהוצאתן מהכוח אל הפועל של מדיניות החמרה וענישה שאינן כורח המציאות, גם שאלה מנוגדות לדין ולנסיבות העניין. זהו סוג של שוחד וגמול בעד בחירה. הרוב השולט מצפה מהשופט הנבחר כי יפעל על-פי מדיניותו ולא יסטה ממנה. השופט בעל העבר הקטגורי מודע היטב לסיבת היבחרותו וגומל לרוב השולט ביישום מדיניותו.

שופט אשר פועל שלא על-פי מדיניות הרוב השולט ובוחר ליישם בהחלטותיו הליך מאוזן הכרוך מעצם טבעו בהטלת מרות על נציגי התביעה והקפדה על פעילותם של נציגי מערכת אכיפת החוק, סופג מיידית ביקורת קשה, הופך לחריג, שחיקתו מוגברת ובמרבית המקרים הוא מוצא עצמו מובל אל מחוץ לתפקידו השיפוטי.

להלן המלצותינו לשיפור העומס בבתי המשפט:

כמסכימים להמלצות בדוח הנ"ל ומבלי לגרוע מהן מומלץ כי בנוסף להמלצות בדוח יש לאמץ לאלתר המלצות נוספות ליישום שלא אוזכרו בדוח הנ"ל. להלן המלצותינו לשיפור העומס על מערכות המשפט בישראל:

ראשית, הקמת גוף מבקר לשופטים שיהא בלתי תלוי, מקצועי, עם יכולת אמיתית ומיידית להביא להדחת שופט. הנציבות הקיימת אינה ממלאת את ייעודה והיא למעשה כלי בידי הרשות השופטת להוצאת קיטור מהציבור בלבד. במשך שלוש שנות קיומה, הנציבות לא עשתה כל מהלך ראוי לציון אשר יתרום לעצירת הירידה באמון הציבור בשופטים ולמעשה כל התלונות שהוגשו "טויחו" ולא טופלו כנדרש.

שנית, שינוי הקריטריונים לבחירת שופטים. הן לגבי מועמדים לשיפוט והן לגבי שופטים מכהנים. כל מועמד לשיפוט, לקידום והמשך כהונה חייב לעמוד בסדרה של מבחנים אובייקטיביים מקצועיים לרבות מבחני אישיות, התאמה, כשירות נפשית וכיוצ"ב, על-ידי גוף מקצועי מוסמך, בלתי תלוי כתנאי לקבלה, קידום ו/או המשך כהונה.

שלישית, שינוי מהותי במדיניות הנוהגת כיום בדבר פסלות שופט. על נשיאת בית המשפט העליון לבחון מחדש את אימוץ מדיניות הרף הראייתי הגבוה להוכחת משוא פנים המוטל על המערער. די שהמערער יראה כי מראית פני הצדק נפגעת במקרה הנדון. לא כל פסלות שופט מלישב בדין בתיק מסוים גוררת בהכרח אי-התאמתו המוחלטת לתפקידו השיפוטי.

רביעית, אכיפת עיקרון רציפות הדיון באופן שיישמע המשפט ברציפות, יום אחר יום. שופט אשר לא יקפיד על כך, יינקטו נגדו סנקציות משמעתיות.