שבת ראשונה של חודש אדר, החודש בו מרבים בשמחה, ואנחנו קוראים את פרשת תרומה [שמות כ"ה]: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. על תכלית התרומה ננסה לעמוד בהמשך בע"ה, אבל בינתיים נראה ברור כי הפרשה הזאת נאמרה בהמשך לפרשה הקודמת, פרשת משפטים, בעוד עם ישראל חונה למרגלות הר סיני. בפרשת משפטים דיברנו באופן כללי על חינוך בהקשר לציווי: לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, אבל לא הדגשנו שהפרשה כולה עוסקת בחינוך. והחינוך בפרשה, כמו גם בתורה כולה, תכליתו לחבר את היהודי עם הקב"ה בכל הרבדים של חייו. כך קיבלנו בפרשה הקודמת עשרות הוראות, להתנהגות יומיומית תקינה בעניינים הכי בסיסיים, אשר בקיומן אנחנו מקיימים למעשה את מצוות הבורא יתברך.

וכאמור, הכל ניתן לנו בהר סיני, בעוד חוויית המעמד נורא ההוד טרייה בזכרוננו. כדי לומר לנו שהקשר היומיומי שלנו עם הקב"ה אינו אמור להיות מלווה בקולות וברקים, אלא דווקא בהתנהגות יומיומית של התחשבות בזולת ובגמילות חסדים ככל שניתן. בסוף הפרשה קראנו [פרק כ"ד]: (...) וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִתּוֹךְ הֶעָנָן. [יז] וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה', כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. [יח] וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. וככל הנראה באותם ימים אמר הקב"ה למשה גם את הפסוקים שציטטנו בתחילת הרשימה, בנוגע לתרומה. אמרנו שמדובר בהמשך ההנחיות החינוכיות, אז למה מחלקים את זה לשתי פרשות? אפשר לכאורה להשיב שזה מסיבות טכניות, אבל האמת היא שמדובר ברובד חינוכי נוסף, אולי אפילו גבוה יותר, שלא הובלט מספיק בפרשת משפטים.

כי בפרשה הקודמת, כבר בפתיחה אומרת התורה שמדובר בעניינים שעלינו להפנים אותם: וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. וידוע הכלל בחסידות ש-לִפְנֵיהֶם זה לפנימיותם. רש"י רומז לכך בפירושו לפסוק: אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם. ואכילה, כידוע, זה מזון הנכנס לפנימיותו של האוכל, מתעכל ונהיה דם ובשר מבשרו. כך המצוות של פרשת משפטים, כמעט כולן אמורות להיות מוּבָנוֹת בשכל האנושי ועל-ידי כך להיטמע בנפש עד שהן הופכות לחלק בלתי נפרד מהאישיות. רק שאצל יהודי, הדרישה היא שמעבר לשכל המחייב את אותן התנהגויות שדורשת מאיתנו הפרשה, תהיה גם מודעות לכך שאלה מצוות ה', שעל-ידי קיומן כמצוות ולא רק כמשהו שהשכל מחייב, על-ידי כך מתקשרים לקב"ה, לאותו א-ל עליון שהתגלה לנו בהר סיני.

אלא שההתקשרות הזאת, באמצעות משפטים המובנים בשכל וחלקם אף נהוגים אצל אומות אחרות, היא התקשרות בע"מ. כי הטבע האנושי נוטה לנהות אחר מה שהוא מבין בשכלו ומכאן קצרה הדרך להתרסה ש"לא צריך איזה כוח עליון שיכתיב לי מה לעשות וכיצד לנהוג, אני מספיק בוגר (ומאוזן?) כדי להחליט לבד". לכן יש צורך חיוני בהתקשרות שהיא למעלה מן הדעת, מעבר לשכל האנושי. בפרשת משפטים מיוצגת הרמה הזאת של התקשרות במצווה אחת: לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ. זו מצווה שהיא בגדר "חוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר אחריה" אבל כידוע, ואולי דווקא משום כך, גם על המצווה הזאת קמו עוררין. מה גם שחז"ל אשר הכירו את נפש האדם ונטייתו לחכמולוגיה, הוסיפו סייגים למה שאסרה התורה ואסרו גם בשר עוף בחלב.

לתרגל את הקשר עם הקב"ה

הנה השיקולים של חז"ל כפי שניסח אותם הרמב"ם [הלכות ממרים, ב]: בשר העוף (אמנם) מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה (כדי) שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו: העוף מותר מפני שלא נתפרש (בתורה) כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה; ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת, חוץ מן העז; ויבא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה, שלא נאמר (בתורה) אלא אִמּוֹ שהיא מינו; ויבא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אִמּוֹ מותר, שלא נאמר אלא אמו, לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף. אבל בטבע האדם - מה שמובן בשכל, לא צריכים כוח עליון שיצווה כי מבינים לבד, ומה שאינו מובן בשכל - לא יעזור כוח עליון שיצווה, כי זה לא הגיוני. באה פרשת תרומה ופותחת מהלך חדש, מהלך של תרגול הקשר עם הקב"ה, כך שיהודי מצד עצמו ירצה לשמור מצוות כדי לחוות את הקשר.

הפסוק הפותח את פרשתנו (לאחר הכותרת) הוא: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה (...). רש"י במקום מפרש: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה - לי לשמי. כלומר, הנותן צריך להתכוון שנותן לשם ה'. ולכאורה אינו מובן, הרי התורה מדגישה שאת התרומה מקבלים מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, אז מה זה משנה למה מתכוון הנדיב שנתן? למה חשוב שהנתינה תהיה לי לשמי? אולי אם נתבונן בדיוק נוסף בלשון הכתוב, דיוק שרש"י אינו עומד עליו אבל כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' מאיר את עינינו בו, אולי נצליח להבין את הפירוש של רש"י: התורה אומרת שאוספים תרומות מכולם, מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, ולכאורה יש פה סתירה פנימית, אם זה מאת כל איש - אז לא רק מהנדיבים, ואם מהנדיבים - אז איך מֵאֵת כָּל-אִישׁ? מה, פתאום כולם נהיו נדיבים? מסביר הרבי שהיא הנותנת, העובדה שהתורה מצריכה כאן נדיבות לב, לא נועדה להגביל את מספר נותני התרומה אלא להעניק להם את מידת הנדיבות.

התכלית היא וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

אפשר לומר שזהו גם מה שרומז רש"י בפירושו הנ"ל. הרי הקב"ה אינו זקוק לתרומות שלנו, שכן לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת [חגי, ב] לכן גם הוא לא אומר וְיִתְּנוּ לִי תְּרוּמָה אלא וְיִקְחוּ. בנתינת התרומה הזאת הם ירוממו את עצמם כי היא תהיה לי לשמי, רק למלא את רצון ה' בלי כל מעורבות של אינטרס אישי. והעובדה שהתורה מבקשת מאיתנו לתת במנותק מאינטרס אישי, מעניקה לנו את הכוח לעשות זאת. וזהו חלק, די ראשוני, מאותו תהליך חינוכי שמטרתו להביא את היהודי למודעות אלוקית - שכל מה שקורה או לא קורה זה בהשגחה פרטית של הבורא יתברך, ועד שיגיע למודעות טבעית - שהקב"ה זה הכל והכל זה הקב"ה. בהמשך, עליו לתרום מכל מה שיש לו, זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת ועוד דברים יקרים הנצרכים לבניין המשכן וכליו. כי התכלית היא: [ח] וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.

מעניין שגם כאן מפרש רש"י בדומה לפירושו שהבאנו לעיל: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ - ועשו לשמי בית קדושה. שוב הוא מדגיש לשמי. ידוע הדיוק בחסידות: "בתוכו" לא נאמר אלא בְּתוֹכָם, התכלית היא שה' ישכון בתוך הלב של כל יהודי בפרט. ולכך אפשר להגיע אך ורק כאשר הנתינה היא לי לשמי וגם העשייה היא לי לשמי. כלומר חפה מכל אינטרס אישי כנ"ל. כי טבע האדם הוא שנוטה להתפעל ממעשים טובים שעשה ועוד יותר מתפעל כאשר ניכרות לעין התוצאות הטובות של מעשיו. לפיכך, רק טבעי שיחזיק טובה לעצמו אחרי שבנו מקדש מהכסף והזהב שנתן בנדיבות לבו. אבל אם מלכתחילה הוא נותן את זה במודעות של לי לשמי, יש בכך תרגול חשוב ויסודי של צמצום האגו. וכאשר האגו מצומצם, מתפנה בלבו מקום להכיל את האור האלוקי, כך שיתקיים וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם, בתוך הלבבות של היהודים.

להתחבר אל אור האינסוף

מן האמור עולה שפרשת השבוע שלנו דורשת מאתנו להתחבר אל האור אין-סוף במדרגה נעלה בהרבה מזו שהציעה לנו הפרשה הקודמת. למעשה, התרגול שמציעה לנו פרשת השבוע, תרגול שתכליתו היא להביא לכך שהאור האלוקי ישכון בגלוי בתוך הלב שלנו, התרגול הזה הוא שעשוי להכשיר אותנו לקיים בשלמות את המצוות שלמדנו בפרשה הקודמת. כי מכיוון שהמצוות שם הן שכליות, אנחנו עלולים להתבלבל ולשכוח שכל מעשה או מחדל שלנו משפיע ישירות על איכות הקשר שלנו עם הקב"ה. אבל כאשר מְתַרְגְּלִים את מה שמציעה לנו פרשת תרומה - מרוממים את עצמנו על-ידי נתינה לקב"ה כביכול, ובונים לו מקדש עד שזוכים להשכין את אורו בתוך הלב שלנו ולחוות את אותו אור נעלה, או אז נהיה לנו טבעי לגמרי לקיים את כל ההוראות של פרשת משפטים במודעות מלאה שאלה מצוות ה' וקיומן על-ידינו מקשר אותנו עימו יתברך.

מה שמפריע לנו להגיע לכך הוא נטייתנו להכחשה, אנחנו מכחישים את קיומו של העל-שכלי וממילא אין שום סיכוי שנכפיף את עצמנו אליו. בדרך אנחנו מכחישים עוד הרבה דברים הנוגעים לעצם הווייתנו כאומה, כמו למשל את חשיבות שמירת השבת לעצם קיומנו כעם, ואפילו לא שמים לב שזה מה שאנחנו עושים. אז כדאי שנדע כי למחמוד עבאס ולאחמדינג'אד אין זכויות יוצרים על ההכחשה, כל אחד וההכחשות (או התכחשויות) שלו. המסר החד-משמעי של פרשת השבוע הוא שתכלית קיומנו בארץ הזאת היא: וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. כדי להגיע לכך, עלינו לאמץ את פרשת השבוע שעבר כבסיס לספר החוקים שלנו מתוך מודעות שזו הדרך להתחבר לרבונו של עולם.