בֵין אָדָם לַמָּקוֹם
חוֹבַת הָאָדָם נֶאֱמָנוּת עַד תֹם
לְבוֹרֵא עוֹלָם תָּמִיד וְיוֹם יוֹם
הֱיֵה נֶאֱמָן לָאֵל יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם
עָלֵיךָ יִשְׁמוֹר וּבְאוֹיִבְךָ יַהֲלוֹם
זֹאת הָעֵת לַעֲשׂוֹת גַּם לַבּוֹרֵא
לְקַיֵּם חוֹבוֹת שֶׁהַתּוֹרָה תּוֹרֵה
בָּהּ תִּמְצַא כֹּל הָחָכְמָה גְּלוּמָה
בַּהֲקָמַת מִשְׁכַּן מִכֶּסֶף תְּרוּמָה
זוֹ הָעֵת לַעֲשׂוֹת לְעוֹשֶׂה נִסִּים
מִתְּכֶלֶת וְאַרְגּמַן וְשֵׁשׁ וְעִזִּים
מִקְדָּשׁ לִזְבּוֹחַ בּוֹ לְבוֹרֵא עוֹלָם
לֹא לוֹ שֶׁאָמַר וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם
בְּתוֹכָם ולא בַּמִּשְׁכַּן
המבחן הראשון של העם התרומה
המבחן הראשון של העם שיצא ממצרים הוא לעשות למען הכלל ולא למען הפרט בלבד או למען האדם עצמו ולמשפחתו.סדר הדברים היה ביתרו והמשכו במשפטים . תחילה קבל העם את עשרת הדברות על-ידי משה מאת האלהים אשר ֶׁמְּלַוֶּה את העם ביציאתו ממצרים ובדרכו במדבר בשימו לו עמוד אש בלילה להאיר דרכו, ועמוד ענן ביום להצל עליו מפני שמש המדבר. אלהים נתן לעם גם את המן שהוא לחם המדבר והשלו הוא הבשר והשקהו מים מרים לאחר שהומתקו, לכן הקב"ה את שני הדברים או הַדִּבְּרוֹת, אמרם במישרין מפיו אל העם, אשר בהן הוא צווה לשמור לו אמונים כי ה' בחר בעם ישראל להיות עמו וכל שמבקש שעם ישראל יבחר בו כאלהיו. לכן ראינו כי עשרת הדברים שקבל משה פרט לשלושת הַדִּבְרוֹת הראשונים המצוות הן סביב נאמנות ואמונה לה' כל יתר הדברות לפי תוכנם: שמירת האדם על עצמו בנוחו מעבודתו וְכִבּוּד הוריו ומחצית הַדִּבְּרוֹת האחרות לשמור על שלום זולתו ולהמנע מפגיעה בו. מכאן אפשר לומר כי פרשת יתרו הייתה פתיחה לחוקים בין אדם לחברו גם במשפטים נצטוה לכבד את הזולת. לכן משפטים פותחת בְּכִבּוּד חרותו של האדם שנכשל לעזור לו בעת צרה, ומצווה על האדם בישראל להיזהר מפני פגיעות גוף ולהמנע מִשִּׂים מכשולים בדרכו של זולתו, כולל חובת הזהירות כלפיו בֵּין עֵר בֵּין יָשֵׁן . והנה מגיעים לפרשת תרומה ואחריה פרשות תצווה וכי תשא שם נמצא כי האמור בהן מתיחס להתנהגות האדם בין אדם לבוראו. המבחן הראשון של העם הוא במתן תרומה למען מטרה משותפת לכל העם - להקמת מקדש ארעי-המשכן לרכז בו את הפולחן לאלהים.
תרומה או מס
בפרוש מדובר על תרומה והמלה תרומה נזכרת שלוש פעמים בשני פסוקים שנאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו תרומתי, וזאת התרומה אשר תקחו...(כה/ב,ג) והרי כל דבר שנראה לנו חריג בתורה, מחייב פרשנות והסבר לכן מצטט רש"י את רבותינו שאמרו: שלש תרומות אמורות כאן , אחת תרומה בקע (מחצית השקל) לַגֻּלְגֹלֶת ממנה יעשו האדנים של המשכן (ראה להלן בפרשת פְּקוּדֵי לה/כו,כז) ואחת תרומת המזבח (שוב) בקע לגלגלת לַקֻּפּוֹת לקנות מהן קרבנות צבור (ל/טו פרוש רש"י) והשלישית תרומת כל אדם אשר ידבנו לבו זאת למשכן. עד כאן רבותנו בדברי רש"י . דברים אלה אינם מותירים ספק כי אין מדובר כאן בתשלום חובה כמו מס מדובר בהתנדבות של כל אחד ואחד כפי שידבנו לבו. זה מבחן ראשון של העם , מבחן הנתינה או הלקיחה מן העם ולא רק לתת לו כפי שזה קרה עד לפרשה זו, כאמור לעיל. למעשה הפרשה מפרטת את הדברים הדרושים להקמת המשכן, אשר על הצורך בהקמתו במדבר כמשכן ארעי עוד ידובר, ואלה היו שלושה עשר סוגי חומרים הדרושים למשכן והם מפורטים בפרשה: זהב, כסף, נחשת, תכלת, ארגמן, תולעת, שני, שש עזים, עורות אלים מאדמים, עורות תחשים, ועצי שטים. אולם שמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים , לא נכללו בתרומה בה מדובר. אלה חמרים שיהיה צורך על המכהנים במשכן להביא אותם לפולחן אשר מקומו יהיה רק במשכן. הם אכן נתרמו, כפי שהפרשה מתארת זאת עד סוף ספר שמות.
מינוי בית מחוקקים הסנהדרין
כמו חקי סדרי שלטון ומשפט, שחוקקו על-ידי מדינת ישראל מיד עם הקמתה, כחוק מעבר ראשון במעלה, שנועד למנוע רִיק משפטי כלומר חלל ריק מחוק וסדר, דבר שחיב את המדינה לקבל חוקים שקדמו לישראל שנהגו לפיהם בארץ, כל עוד הם אינם עומדים בסתירה לעצם קיומה של המדינה. כמו חוקי הספר הלבן המגביל את העליה ומונע התישבות בכל חלקי הארץ. גם כאן רק חוקי התורה שנתנו בסיני יהיו נר לרגלי המחוקקים -הסנהדרין שהם גם השופטים. יהיו נר לרגלי הַכֹּהָנִים המנהיגים את העם, כי כל הפולחן שהיה בארץ כנען היה פולחן כנעני אלילי, אשר כמובן עומד בסתירה לתורה, ביחוד לשלושה הדברות הראשונים מתוך עשרת הדברות. מינוי הסנהדרין מהווה שלב נוסף בצוויי משה לקראת השיבה לארץ כנען ולהקמת בית המקדש שם ששם יעבדו את האלהים ותבוטל כל העבודה זרה. מינוי הסנהדרין קָדַם לפרשת תרומה שם נאמר: עלה אל ה' ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל (ראה משפטים כד/א) , אלה הם הסנהדרין, שעליהם להשתית את התרה ואת כל החקים ואת כל המשפטים שבתורה על העם כשלב נוסף בסדר החברתי אשר משה רצה להשתית בעם. זה תהליך לגבש עם יוצא עבדות לקיים חוק וסדר בארצו.
ריכוז הפולחן במקום אחד
המשכן שעומד להיות מוקם כמקדש ארעי נייד, בא לבטל את המנהג שנהגו בו בני ישראל במצרים, לקים פולחן על כל גבעה רמה או תחת כל עץ רענן שם הקריבו קרבנות כמו שהמצרים הקריבו לאלילם לפרעה. המשכן לא נועד לשכן בו את האלהים, כפי שזה בעבודת נעשה אצל עובדי האלילים (הכנסיות הנוצריות מלאות בפסלים של אליליהם) (מרים וישו) אשר להם הם משתחוים , לכן אמר הקב"ה לא לי המקדש אלא לכם לאחר הקמת המשכן אני אשכון בתוככם, כי האדם חשוב בעיני אלהים מכל עץ, עור או מתכת שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (כה/ח) כי אני אלהיהם: ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים.(תצוה כט/מה) . המשכן נועד אך ורק לשכן בו את ְלֻחֹת הברית, הם לָעֵדֻת דהיינו תורת משה, שכתבה ברוח הקדש. המשכן נועד בעיקר לשמש מקום מרכזי לפולחן לאורך כל תקופת הנדידה במדבר ועד לאחר הכניסה לארץ ישראל. המשכן בא לשים קץ לתופעה הקרבנות בכל מקום שבו בוחר האדם להקריבו. לא בכדי נסמכה לפרשת תרומה ההפטרה (מלכים א' ה' ). העוסקת בבנין המקדש על-ידי שלמה המלך שנבנה אחרי שמונים וארבע שנים מצאת ישראל ממצרים, ללמדנו כי המשכן היה בחינת מקדש בגלות.
האחריות להקמת המשכן
הפרשה מהוה מעין הוראות הנדסיות לבניה אומנותית של מבנה מיוחד במינו. מדובר ביצירת אמנות שטובי האמנים עסקו בה כדי לישם את פרטי הפרטים שנכתבו כתוכנית מפורטת של חלקי המבנה שהולך ומוקם בעזרת אמנים ובעלי מקצועות שונים המומחים לדבר, כאשר המונים מסייעים בידם לבנות את המשכן. משכן זה עתיד להיות מקופל וְנִשָּׂא ומוקם מחדש בכל מקום שם יחנו בני ישראל ויסעו זאת במשך יותר מארבעים שנות נדידה של עם ישראל במדבר, ובכניסה לארץ כנען. הכהנים והלויים הם הנושאים בעול ההקמה של המשכן והעברתו והפולחן שבו , לכן הם היו גם מקבלי התרומות ולאחר מכן "המסים" שבעזרתם נהלו את עניני העם בדרכו לארץ כנען וגם בארץ. התרומה היא נתינה מרצון אשר במרוצת השנים הפכה לחובה בצורת מעשרות והפרשות לעבודת הקודש לכהנים וללויים. הוצאת כספי התרומה דומה למה שאנחנו מכירים בימינו כהוצאת תקציב המדינה שמקורו במסים המוטלים על כל אזרח. יש כאן כונה לטשטש הבדל בין עני לעשיר כפי שנאמר: "העשיר לא ירבה והעני לא ימעיט", השויון בנטל איננו מתבטא בתשלום מס בסכום שוה של כל אחד ואחד משלם , אלא בתשלום של כל אחד לפי יכולתו, ובכך נעשה שויון וצדק בנשיאה בעול לקיום המדינה.
נְשִׂיאָה בְּנֶטֶל הַצִּבּוּר זְכוּת אֵין זֹאת חוֹבָה זוֹ רַק רְשׁוּת
זוֹ רְשׁוּת אֲשֶׁר שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ הִיא מוֹדֶדֶת מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה
וְהַתּוֹרֵם שֶׁתְּרוּמָתוֹ לִשְׁמָהּ חֲשׁוּבָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה
אַך הַנּוֹתֵן וּמְצַפֶּה לִתְמוּרָה בּכַךְ הוּא לְבֶצַע כֶּסֶף מְמִירָהּ
הָעַם עָמַד בַּמִבְחָן לַמִּשְכָּן וּמֹשֶׁה צִוָּה לֵאמוֹר עַד כָּאן
וְהַתְּרוּמָה שֶׁנִּתְּנָה נִסְפּרָה וְהַתְּרוּמָה בְּדַיְקָנוֹת נִשְׁמְרָה
זֹאת דֻּגְמָה וּמוֹפֶת לְכֹל עֵת לֹא רַק לָקַחַת אֶלָּא גַּם לָתֵת
כִּי רַק כַּךְ תֻּבְטַח הַתְּקוּמָה בְּהִתְנַדְּבוּת לִשְׁמָהּ וּבַתְּרוּמָה
