קווים לדמותו החמקמקה של איש "מעמד הביניים":
הוא ציוני, חילוני/מסורתי/דת"לי, משכיל, עובד, משלם מיסים ומשרת בצבא. הוא מגדל משפחה מתוכננת שתואמת לרמת הכנסתו, הוא ראה עולם, הוא מתוקשר ומתקשר עם מגוון מקורות מידע. הוא תאב-שלום אבל יודע להבדיל בין אויב מר לפרטנר פוטנציאלי. הוא מעוניין בצדק חברתי אבל יודע שהדרך להשיגו איננה בפופוליזם סוציאליסטי פשטני. הוא יהודי, אבל חרד מהתחרדות – רוצה מדינה יהודית, אבל של כל היהודים לא רק של כת אחת שידה על השאלטר מכוחם של כל מיני הסכמים שנחתמו במחשכים. הוא עסוק בפרנסה ובמשפחה ולא תמיד שם לב כיצד בתהליך איטי ועקשני הולכות וניטלות ממנו חירויותיו וניתנות לאחרים. הוא גם לא שם לב כיצד בתהליך איטי ועקשני הוא הופך למיעוט יחסי במדינה שמתקיימת למעשה על חשבונו.
"מעמד ביניים" זה באופן מסורתי היה האלקטורט של מפלגת הציונים הכלליים והמפלגה הליברלית. מאז שנטמעה זו האחרונה בליכוד (המפלגה הלאומית "הליברלית") בשנות השבעים ולמעט כל מיני הבלחות פוליטיות של ד"ש או שינוי נותר "מעמד הביניים" הזה ללא ייצוג של ממש במערכת הפוליטית. הסכמים קואליציוניים אפלים עושים בכספי המיסים שלו שימוש כמטבע עובר לסוחר ועבור נבחר הציבור הישראלי הוא מהווה עדר נרצע של פרות חולבות שלעולם לא יצמיחו קרניים אלא ימשיכו לספק חלב בפריון הגבוה בעולם – חלב שאז יימכר להן עצמן במכולת במחיר מופקע.
משלם פעמיים איש מעמד הביניים סובל ממיסוי אלים ולמעשה משלם פעמיים. פעם אחת במיסים ישירים על ההכנסה שלו, ופעם שנייה במכולת ובתחנת הדלק – עם מיסים עקיפים שהממשלה משיתה כדי לנסות ולגבות בקלות בראשון לציון את מה שהיא לא מצליחה לגבות בכלל בבני ברק ובאום אל פאחם.
איש מעמד הביניים סובל משחיקה מתמשכת בכמות ובאיכות השירותים הממשלתיים הזמינים לו (הוא הרי לא "נזקק") ונאלץ לרכוש בכספו שירותים שבעבר סיפקה לו המדינה ובכך הולך ומצטמצם ההון הפנוי שלו, מצטמצמות אפשרויותיו והולכת ונעלמת התקווה המשותפת לכל אנשי המעמד הזה – לאפשר לעצמם רמת חיים גבוהה משל הוריהם ולאפשר לילדיהם רמת חיים גבוהה משלהם.
ימין אחר הליכוד כפי שהוא כיום איננו אופציה אמיתית. הוא מועל בחוקה שלו כמעט בכל פרמטר למעט ההתיישבות. איש מעמד הביניים הצביע אולי לנתניהו ב-2009 כשזה הבטיח הפחתה של 20% במיסים. אבל השאלה אם הוא יצביע לאותו נתניהו שמתגאה ב-2012 שאחד מהישגי ממשלתו הם הגדלת קצבאות הילדים.
הימין כיום הוא ימין פופוליסטי, שמעלה מיסים במקום להורידם, שמחלק סוכריות לכל דורש וצועק ושאמנם הצליח לשמור על כמה הישגים לא רעים של המשק הישראלי אך מתקשה לטפל בבעיה האמיתית – שיעור הבלתי מועסקים הגבוה במדינות ה-
OECD, למעלה מחצי מאוכלוסיית ישראל שאיננה עובדת באופן כרוני או עובדת בשחור, שיעור שעולה משנה לשנה – כך שגם אם שיעור האבטלה הוא נמוך זה לא ממש אומר כלום כי יש חצי מהמדינה שלא סופרים בכלל.
הימין גם הפך להיות מלאומי ללאומני. איש מעמד הביניים נרתע מגזענות והגבלת זכויות וחירויות. הוא ציוני גאה ונלהב, אבל יודע שהציונות היא התנועה שמציבה את היהודי במעמד שווה לזה של עמים אחרים, ולא במעמד של עם או גזע עליון לעמים אחרים.
הימין, מתוקף ברית השותפים הטבעיים שלו עם החרדים – הפך ליותר ויותר דתי.
לימור לבנת תצא פומבית (בצדק) להגנת זכותם של החרדים לקווי מהדרין – אבל לעולם לא תרהיב עוז לצאת פומבית להגנת זכותם של החילונים לקווי שבת, למרות שדווקא החילונים הם בין מצביעיה ושחירות הפרט וחופש הדת הם שניים מהערכים החרותים על דגלה של המפלגה הלאומית-ליברלית.
הימין, שבוי של החרדים ושל הקיצוניים - מקריב כבר 30 שנה את זכותו של האזרח הישראלי לחוקה שתסדיר את הפרדת הרשויות וחירות הפרט ובמקום זה עוסק בחקיקה פופוליסטית וחסרת אחריות על-מנת לנגח את בית המשפט.
הכוח - אצלנו הגיע הזמן להפיח רוח חיים במרכז-ימין הליברלי – שרק הוא יכול לתת מענה למעמד הביניים האמיתי. חשוב שמעמד הביניים יבין שמה שלא יילקח – לא יינתן. אסור להיכנע לעריצות הממשלות (לדורותיהן) שלידתן בחטא – יש לדרוש לאו-דווקא צדק אלא חירות: חירות הפרט: כלכלית, חברתית, דתית ובכלל – ולכולם.
על-מנת לקחת את החירות הזאת יש להרים ראש, לסתום אף ולהיכנס לחדר המנועים של הפוליטיקה הישראלית – להתפקד למפלגות: גם לעבודה על-מנת לחזק גורמים ליברליים שם מול הסוציאל דמוקרטיה היחימוביצ'ית הדורסנית וגם ובעיקר לליכוד ההולך ומקצין והופך לפחות ופחות רלוונטי. חייבים להתפקד ולקחת בחזרה את הכוח לידיים שלנו.
