א. אחימאיר

את יעקב אחימאיר שמעתי בראשונה, לפני יותר מחמישים שנה, כשהייתי נער בסוף בית-הספר היסודי, בשידורים בגלים קצרים של BBC בעברית. פעם-פעמיים בשבוע נהגתי ללכת לבית ש', חברי, ויחד כיוונו את הרדיו, עד שעלה אות הפתיחה לשידור העברי מבריטניה. מאז אני מרותק לקולו, לאישיותו וליכולתו המעולה כעיתונאי, ומצר על שהזן הזה של עיתונאים שנכחד.

יעקב - בן סוניה ואב"א - אחימאיר עושה עיתונות איכות במיטבה - נקייה, מעולה, בעברית צחה, שאינה דמגוגיה זולה של עמדות מפלגתיות. לכן, הוא ראוי לפרס ישראל לעיתונות. ברכותיי.

ב. בגין

לא התפעלתי ממנחם בגין כשהיה ראש ממשלה, ועם השנים נמוגה התפעלותי הדלה ממנו.

מכה אנושה ספגה מעט הערכתי אליו כשערכתי את המהדורה העברית לספר, שכתב כמאל חסן עלי, שר מצרי, שהיה אחראי על יישום הסכמי קמפ דיוויד. כדי לערוך את לוחמים ועושי-שלום (מערכות, 1986), קראתי הרבה על ההסכמים ועל יישומם, והזדעזעתי. התברר לי, להוותי, כי עלי צודק באבחנותיו, ובקמפ דיוויד, תחת הנהגת (?) בגין, הופקרה מדינת ישראל, ונחבל קשה עתידה, כדי לקבל כמעט לא-כלום.

אז מה נלין על השוטים, שהביאו לנו עוד פרס נובל עטוף בהסכמי אוסלו?!

וזה מזכיר לי שפעם, בוועידה בינלאומית, אמרתי לעמיתיי שיש שלוש דרכים למשא-ומתן:

אנגלו-סקסית - מחיר המוצר עולה ככל שנוקף הזמן;
פלמית - מחיר המוצר יורד ככל שנוקף הזמן, עד שהוא מתאפס;
ישראלית - מחיר המוצר, שאינו שווה פרוטה מלכתחילה, מאמיר תמיד, גם כשאינו מוצג למכירה, כתוצאה מהשיטה לקנות במחיר הגבוה ביותר דברים חסרי-ערך וחלומות באספמיה.

ג. מיתממים

כולם נחלצים להגן על השופט ג'ובראן, שלא שר את התקווה בטקס השבעת השופט אשר גרוניס לנשיא בת-המשפט העליון.

והשוטים המוחלטים אפילו הוציאו מערימת הגרוטאות את הצעתם להחליף את ההמנון, כדי שגם שופט ערבי יוכל לשיר את המנון המדינה, שהוא מתפרנס ממנה בכבוד רב.

הבעיה אינה שכשופט במדינת ישראל, השופט ג'ובראן אינו מוזיקלי, או נתקף לרגע בשכחה. הבעיה הנה האם הוא חלק ממדינת הלאום היהודי, שהתקווה הינו המנונה, מגן-דוד דגלה ומנורת שבעת הקנים סמלה?

איני רוצה לחייב את השופט לשיר את התקווה, אך איני חייב לשלם לו משכורת אם אינו רוצה לשיר את המנון מדינתי. וזה מזכיר לי, ששר ערבי אפילו איחר פעם לטקס רשמי, כנראה, כדי לא לכבד את הנפת דגל הלאום בתחילתו.

ועוד משהו - עוד מעט תיווכחו, כי דווקא המגִנים על שתיקתו של השופט ג'ובראן - לבלר לא-זוטר בשלטון המדינה - בעת שירת ההמנון, ירדפו בחמת-זעמם הקדוש חרדים - אנשים פרטיים, שאינם עובדי מדינה - שאינם מכבדים את הצפירה ביום השואה ו/או ביום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל.

ד. האם יחליף AK-12 את הרוס"ר AK-47?

חברת איזמאש, היצרנית הרוסית של נשק קל, חשפה את רובה-הסער (רוס"ר) החדש מתוצרתה - Автомат Калашникова AK-12, שאמור להחליף את הרוס"ר המפורסם קלאשניקוב AK-47.

לרוס"ר החדש יש כמה תכונות, הדומות לנשק קל מתוצרת מערבית - תחמושת 5.56 מ"מ נאט"ו, קת מתקפלת מפולימרים וידית אחיזה ארגונומית. בנוסף, יש לו שלושה דגמים, היורים תחמושת 7.62 מ"מ קצרה ורגילה ותחמושת 5.45 מ"מ רוסית..

לרוס"ר החדש יכולים להצמיד מערכות אלקטרו-אופטיות וכוונות מתקדמות.

החברה הרוסית מתכננת דגמים, שיפותחו מהרוס"ר החדש - כולל תת-מקלע, מקלע, רובה צלפים וקרבין.

הרוסים משפרים בהתמדה את הקלאשניקוב AK-47, הנחשב לנשק קל, שרובאים בכל העולם מעדיפים בגלל היותו פשוט, אמין ונוח לתפעול ולתחזוקה.

ה. הנערים היהודיים לא ישחקו בשבת

לא אצלנו, כמובן, אלא בארצות-הברית, הוכרה שמירת השבת כעיקרון חשוב מקיום המשחקים בליגה לכדורסל לנוער כסדרם.

כשעלתה קבוצת הכדורסל של האקדמיה על-שם רוברט מ' בֶּרֶן (תיכון יהודי אורתודוקסי ביוסטון, טקסס) לחצי-הגמר של אליפות בתי-הספר בליגה TAPPS של בתי-הספר הפרטיים והדתיים, התברר, שיש בעיה: המשחק נקבע לליל שבת. הנהלת האקדמיה על-שם ברן סברה, כי השחקנים צריכים להיות באותה העת בבית-הכנסת, ואחר כך ב"קידוש".

אחרי שהתברר, שמנהלת TAPPS מתעקשת לא להקדים את המשחק, עבר העניין להכרעת בית המשפט, שכפה על מנהלת הליגה לוותר. עתה בודקת מנהלת הליגה אפשרות, שהתיכון הדתי יעלה לגמר, והיא תיאלץ להתאים את מועד משחק הגמר להלכות שבת.

ו. זוכרים את אלאמו

איני מסתיר את געגועיי לטקסס, שבה למדתי לפני יותר משלושים שנה. כשבני הקט סיפר, שהוא נוסע לוועידה באוסטין הבירה, נרעד מיתר בלבי. כמעט הצטרפתי לנסיעתו.

האם אתה יודע, שהוועידה תהיה ביום העצמאות של טקסס? שאלתי.

בני חייך ממרום גובהו, כיוון שהוא מכיר היטב את השריטות של אביו.

במצודת אלאמו (כיום - בתחומי סאן אנטוניו), כביכול, ייסדו הלבנים את הרפובליקה העצמאית של טקסס, שמרדה במקסיקו. הלבנים הגנו על המצודה כשבועיים מ-23 בפברואר עד שישה במארס 1836. בפועל, זה היה כשישה שבועות אחר נפילת אלאמו, במישורי סאן ג'אסינטו (ליד יוסטון דהיום), שבהם הכריע סם יוסטון את הצבא המקסיקני של סנטה אנה, שבא לדכא את מרידת הגרינגוס.

"זכור את אלאמו!", אומרת האמרה המקומית.

מי שינסו לזכור, ייווכחו במהרה עד כמה האירוע דומה לסיפור תל-חי שלנו, שמוזכר בערך באותו התאריך הנוצרי. אלא שאצלנו מנסים לגמד את הגבורה של אנשי תל-חי ואת הקרבתם. ובטקסס ויליאם טראוויס, ג'ים בוּאי, דיווי קרוקֶט וחבריהם, שנהרגו על הגנת אלאמו, ובמותם הבטיחו את עצמאות הרפובליקה של הכוכב הבודד, הם גיבורים, שמרטיטים לבבות גם כיום - כמאה ושמונים שנה אחרי שנהרגו.

לעומת זאת, איני בטוח, שתלמיד בית-ספר ישראלי יודע מי היו השמונה מתל-חי, שעל שמם נקראת קרית-שמונה.