|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
נתניהו זקוק ל"פרטנר" מתאים, כמו אחמדינג'אד למשל, או הג'יהאד בעזה. נתניהו חייב לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח לפניו, שהרי, אם אחמדינג'אד ייעלם מהזירה הפוליטית באירן עקב מעמדו הרעוע, לא יהיה לנתניהו מכחיש שואה זמין שאפשר לדמותו להיטלר
|
|
בנימין נתניהו. ממשיך להזכיר לעולם כולו, כי הנושא החברתי אינו קיומי אלא דווקא הגרעין האירני[צילום: AP]
|
|
|
|
|
|
|
עוד "סבב" אלים בין ישראל לבין עזה מגיע לסיומו. בעזה סופרים 25 מתים עד כה, ובישראל סופרים את מספר הטילים שמערכת כיפת ברזל הצליחה ליירט. שני הצדדים, ישראל והג'יהאד האסלמי, הגיעו למסקנה שה"סבב" מוצה, והם מבקשים מהשופט המצרי המיומן להוריד אותם מהעץ. שני הצדדים חשים סיפוק רב. הג'יהאד מארגן עצרת ניצחון בחוצות עזה, כשמנהיגה היושב בדמשק מופיע על מסך ענק ומבטיח לענות לכל תוקפנות ישראלית. אכן, הג'יהאד הוכיח לאירנים שכספם מושקע היטב, והטילים אינם מעלים חלודה מתחת לאדמה, אלא מופנים למקום הנכון. נתניהו ומשרד הביטחון עוד יותר מרוצים. תוך כדי ניסוי כיפת הברזל, הם מוכיחים לנערי האוצר שאין מנוס מהגדלת הוצאות הביטחון. זאת ועוד, הציבור מתרגל לרוץ למרחבים המוגנים, מה שיהיה מאוד שימושי במידה ונתניהו יפר את פי אובמה, ויתקוף את מתקני הגרעין באירן. כך נגמר הסבב בתיקו כשכל צד משיג את מבוקשו ומתכונן לסבב הבא, שאף הוא ייגמר בתיקו. מתיקו לתיקו מתחזק מעמדם של נתניהו ושל הג'יהאד האסלמי מול מי מהישראלים והפלשתינים שעדין מוכן לתת צ'אנס להדברות. נתניהו לא מאמין בדיפלומטיה ובהדברות אלא במעשים, בעיקר אם הם חד-צדדיים. הוא מאמין אדוק בהמשך הרחבת ההתנחלויות ובתקיפה מיידית של אירן, ללא קשר לניסיונות להגיע לפתרון בדרכים דיפלומטיות בסיוע הסנקציות. הצמד נתניהו וברק מאמינים תמיד באופציה צבאית, בין אם מדובר בעזה, לבנון או הגדה המערבית. על כן נתניהו זקוק ל"פרטנר" מתאים, כמו אחמדינג'אד למשל, או הג'יהאד בעזה. נתניהו חייב לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח לפניו, שהרי, אם אחמדינג'אד ייעלם מהזירה הפוליטית באירן עקב מעמדו הרעוע, לא יהיה לנתניהו מכחיש שואה זמין שאפשר לדמותו להיטלר. |
|
הצד הפלשתיני מאוד עוזר לנתניהו בכך שהוא נותן לו בדיוק מה שהוא רוצה. אבו מאזן ו חאלד משעל ממשיכים בריקוד החיזור הבלתי פוסק שלהם אבל אין להם כל אפשרות לממש את אהבתם. לעומת זאת, מנהיגי חמאס היושבים בעזה, ראש הממשלה אסמאעיל הנייה ושר החוץ מחמוד אל זהאר התאהבו בתפקידיהם. הסכם הפיוס בין הפת"ח לחמאס מאיים על אחיזתם בעזה, ולכן הם שומרים בקנאות על נאמנותם לטהרן, למרות שמשעל נטש בבהילות את דמשק, ומעדיף להתארח אצל אורדואן באיסטנבול. וכך טובעים הפלשתינים בתוך הביצה הפנימית שלהם, כאשר כל צד דואג לאינטרסים שלו. רצועת עזה נמצאת בעלטה חלקית, ותחנות הכוח של עזה עובדות רק 12 שעות ביום, כי מצרים לא מספקת להם סולר להפעלת הטורבינות. זהו סיפור צדדי מעניין, כי הוא מראה כיצד שלטון החמאס בעזה מנצל באופן ציני את המצור הישראלי לטובתו. המצור עוזר לחמאס לשלוט בדרך פשוטה: החמאס מפעיל את "רשות המכס" במנהרות כדי לממן את שלטונו על חשבון האזרחים. דלק מסובסד, שנועד להקל על סבלות העם המצרי, לא מגיע ליעדו בתחנות הדלק של שכונות קהיר העניות, אלא נמכר לכל מיני ספסרים שמנתבים אותו לעזה, שם לא רק שהוא נמכר במחיר גבוה, אלא שעליו החמאס מוסיף את "מס הבלו". עכשיו המצרים רוצים להעלות מחיר הדלק, חמאס מסרבת, ובינתיים עזה שרויה בעלטה. כך חוגגת האנרכיה בעזה, וככל שהיא יותר פרועה, אפשר להמשיך את "ההתנגדות" המדומה. ההתנגדות מכשילה את ההבנות עם הפת"ח, מנציחה את שיטת המנהרות, ומעמיקה את חוסר האונים של האוכלוסיה המקומית. היא גם מאפשרת לארגונים בעלי אג'נדות שונות ומשונות לקיים את עצמם, תוך טפטוף בלתי פוסק של טילים על ישראל ולהתכונן "לסבב" הבא, כדי להזכיר לכולם עד כמה הם חיוניים במאבק נגד הכובש הציוני. ישראל מצידה רואה בחמאס את "הריבון" האחראי על השקט, ואכן חמאס נזעק מדי פעם לעשות שקט, ובינתיים הפילוג בין עזה לגדה המערבית הולך ומתרחב.
|
|
בגדה המערבית, שם שולט הפת"ח בעזרת כספי הסיוע הנדיבים של ארה"ב ושותפיה האירופיים, המצב איננו הרבה יותר טוב. אומנם יש חשמל, והחיים מתנהלים בתוך שיגרתם המשונה, אבל התושבים הפלשתינים סובלים, אם לא מחמאס אז מהאנרכיה של ה מתנחלים וההתנחלויות, השומטות את הקרקע מתחת לרגליהם. יתר על כן, בגלל עצירת המו"מ לשלום עם ישראל וההתקרבות לחמאס, ולאור הקשיים הכלכליים מהם סובלת אירופה, התמיכה הכספית ברשות הפלשתינית הדלדלה. לאור המצב, החליט ראש הממשלה סלאם פיאד להטיל מסים נוספים על התושבים, שממילא סובלים מעוני ומאבטלה עקב הסגר הישראלי. וכך אנו עדים להפגנות, שביתות והתמרמרות שרק גוברים. זוהי המציאות הפלשתינית היום, ולמנהיגים הממשיכים לנצל את המצב כדי לשמור על מעמדם וזכויות היתר שהשלטון מעניק להם, יש אחריות למצב. אולם מי שנושא את עיקר האחריות למצב, היא ממשלת ישראל, העושה את כל שביכולתה כדי להעמיק את האנרכיה ולהחליש את הפלשתינים עוד יותר. המטרה היא להשכיח את השאלה הפלשתינית מהתודעה הבינ"ל. האביב הערבי מסייע, כי הרי המצלמות של אל ג'זירה מופנות לדמשק. אולם גם ההפחדה, האיומים, והפרופגנדה סביב אירן הצליחו להסיט את הנושא הפלשתיני לשוליים, לשביעות רצון הימין הישראלי, שהצליח סוף סוף להוכיח שהנושא הפלשתיני אינו לב הסכסוך המזרח תיכוני.
|
|
ההצלחה של נתניהו הייתה כה מזהירה, עד שלא רק העולם שוכח מהפלשתינים, אלא שהישראלים עצמם בורחים מהנושא "המדיני" כמו מאש. תנועת המחאה הקיצית היטיבה עם נתניהו, ומאז שהיא התפזרה הפופולריות של ביבי רק נוסקת. המחאה ייתרה את קדימה ואת מפלגת העבודה, אשר עסקו באופן "אובססיבי" בנושא "המדיני" המפלג, והוכיחה כי ניתן לאחד את העם סביב הנושא "החברתי". כך זינקו שלי יחימוביץ ואבי המחאה יאיר לפיד, הפועלים לאחד מתנחלים עם אנשי שמאל, חילוניים ודתיים, סביב חלום ישראל האחרת. ביבי, המחובר למציאות, ממשיך להזכיר לעולם כולו, כי הנושא החברתי אינו קיומי, אלא דווקא הגרעין האירני, והאסלם הקיצוני, שהוא האיום הבא. כל מה שצריך נתניהו הוא להוסיף ולהקצין, להתכתש עם אובמה בכל הזדמנות, להפוך את הפלשתינים ללא רלוונטיים, להתפשר עם מתנחלי מגרון, לחוקק חוקים גזעניים ואנטי דמוקרטיים, לצבוע את האביב הערבי בצבעים קודרים, להזכיר לכולנו את אושוויץ, ולסלק מסביבתו את כל המתנגדים לטירוף שלו, כמו מאיר דגן, עוזי ארד ושאר הנודניקים הרכרוכיים שלא מבינים כלום במדיניות. התוצאה ידועה מראש. סיר הלחץ של השטחים הכבושים יתפוצץ במוקדם או במאוחר. אירן רחוקה ויש מי שמתנדב לטפל בה, אבל הגדה המערבית ועזה הם בסך-הכל במרחק של כמה שניות טיל מתל אביב, ואין מי שיתמודד אתם זולת הישראלים עצמם. מי שמיתר את השלום עם הפלשתינים ממשכן את עתידה של החברה הישראלית, ומי שמעדיף להרגיש בנוח בתוך הקונצנזוס הישראלי "החברתי" החדש טומן את ראשו בחול, ומשאיר את גורלו בידי המופקדים עלינו. האטימות, השחיתות, היוהרה, והזלזול בחיי אדם, המאפיינים אותם, מטילים אותנו ל"סבוב" מלחמתי נוסף, שנעשה כל פעם איום ורווי דם יותר מקודמיו.
|
|
| תאריך:
|
17/03/2012
|
|
|
עודכן:
|
17/03/2012
|
|
יעקב בן אפרת
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
באום
|
18/03/12 17:35
|
|
|
|
|
|
דן ה
|
18/03/12 19:19
|
|
|
|
2
|
|
בקיצור
|
18/03/12 18:05
|
|
|
|
3
|
|
א מ רול
|
18/03/12 19:20
|
|
אין ספק - עם ישראל הוא עם שמוכן לסבול הרבה ולא להגיב. והפעם - להיבט הצרכני שבתוכנית הריאליטי המצויה בכותרות בימים אלו. המעשה שהיה כך היה. לפני כחודשיים וחצי, ביום גשום של ראשית חודש ינואר, באה אלי במרוצה אשתי היקרה ואמרה לי באופן שלא ניתן לסירוב: "יש להזמין מיידית את ערוץ 20!". גייסתי קצת אומץ ולב ושאלתי בתמימות: "למה". כנראה שהשאלה לא הייתה במקומה שכן קיבלתי מענה בצורה של מצגת מובנית המבהירה הבהר היטב כי חשוב לראות מה קורה בבית האח הגדול במהלך כל היום אחרת, נהיה מופתעים כאשר נראה מה קורה בתקצירים המוצגים לאחר עריכה בערוץ 2 בימי ראשון ושלישי.
|
|
|
|
|
כאשר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה באה להחליט החלטה האם לאשר מבנה בלתי חוקי או לדחות את הבקשה לאישורו ובכך להכשיר את הדרך להריסתו, היא עלולה להתחשב במצב העובדתי של עצם הבנייה ללא היתר ובניגוד לדין, ובהשלכות של ההימנעות מלאשר את מה שכבר עומד על תילו.
|
|
|
|
|
מערכת כיפת ברזל היא מערכת מופלאה, פסגת הטכנולוגיה הישראלית, קוצרת הישגים ושבחים מוצדקים. פיתוח בזמני שיא, שילוב יכולות אלקטרוניקה, מכאניקה, מחשוב ועוד. 90% של יירוט טילים שהיו מכוונים אל אוכלוסיה אזרחית שהיו גורמים בסבירות גבוהה פגיעה בנפש. אולם, באופן פרדוקסלי, ככל שהמערכת משיגה תוצאות טובות יותר, נדמה לקברניטים ולגנרלים שאפשר "למשוך" עוד יום, לחסל עוד כמה מחבלים ולהשיג עוד יעד, שכן עוד לא נגרם לנו נזק משמעותי ואין אבדות בנפש.
|
|
|
|
|
איסמעיל הנייה שב לא מזמן ממסעו המתוקשר לטהרן, שם קיבלו אותו ראשי המשטר בכבוד מלכים, בחיבוקים ובנשיקת. זאת בשעה קשה ומרה לאירן, לא רק מפאת קשייה הכלכליים המתגברים והחרמות העולמיים המוטלים עליה על שאינה זונחת את תוכניות הגרעין שלה, אלא גם מפני איומיה התכופים של ישראל בדבר נחישותה להגיב בתקיפה משלה, בשל הצלחותיו מרקיעות השחקים של נתניהו בוושינגטון, ובשל הסכנה המיידית לקריסתו של משטר העריץ מדמשק, שהוא משענה העיקרי בחתירתה למעמד בעולם הערבי.
|
|
|
|
|
סופרים ערביים, שנרדפים בארצותיהם ושמרביתם העדיפו לחיות בגלות על-מנת להינצל מזרועות משטריהן, מבטאים בכתיבתם שאיפה לרציונליזם וזיקה לליברליזם. השפעתם של סופרים אלה על מקבלי ההחלטות במדינות ערב למעשה אינה קיימת, ואילו סופרים הממשיכים לחיות ולהתפרנס במדינותיהם, לא יעזו למתוח ביקורת על המשטרים שבצילם הם חיים, אלא יעדיפו לבקר משטרים אחרים. לדוגמה, כתבי ערוץ הטלוויזיה אלג'זירה לא יעזו לבקר את המשטר הקטרי, וביקורתם מופנית תמיד למשטרים אחרים.
|
|
|
|
|
