משואה לתקומה. זה האתוס. כך נוצרה מדינת היהודים. אחרי השואה הקשה והנוראה היהודים מצאו דרך להקים מדינה. הציונות, הכוח, הגבורה, העוז, החזרה לארץ ישראל - כל אלה משכו גם את הדתיים הלאומיים לתמיכה בתנועה הציונית. תורת הרב קוק הבנתה את התפישה המשיחית בציונות הדתית והנה, אחרי שישים שנים, היא - כמו הציונות - הגיעה לצומת דרכים.
קו פרשת הדרכים הוא לא מגרון, או שירת נשים, או תג מחיר. הוא כולם יחד. זה התחיל מזמן, כשהשליטה הייתה של המערך. הכל היה בסדר, ובלבד שתהיה מדינה. המשיחיות הדתית המודרנית התפתחה בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים. ניסים ונפלאות, הותקפנו מכל עבר וניצחנו. לא משנה שלא זאת הייתה המציאות, אך זה הנרטיב שלנו. שוב, כמו בכל דור - קמו עלינו לכלותנו וניצחנו. שחרור חבלי הארץ מהכיבוש הערבי הפיח רוח חדשה. חזרנו אל חומות הבית, לשוק ולכיכר, ידינו יכלו לגעת בכותל, פינו קרא מעל הר הבית, הדגל יכול היה להתנשא בגאון מעליו. לא רק לירושלים יכולנו להגיע, לכל מקום.
אכזבה "הר הבית בידינו", קרא מוטה גור בקריאתו המפורסמת, מכריז על הניצחון המוחלט במלחמה. אולי ההר בידינו, אך המפתחות הוחזרו אחר כבוד לוואקף הירדני. השטחים אומנם נכבשו אך האזרחים הירדנים לא חזרו לארצם, אלא נשארו כפליטים. זו הייתה האכזבה הראשונה. הדתיים נהרו לצבא, כי זה הכרחי. לא רק הבידול מחרדים, לא רק הרצון לתרום למדינה. איפשהו, עמוק בפנים - גם זה היה, הרצון לכבוש את הצבא. לקבוע מי מגן על הארץ. הציונות הדתית רצתה להוביל את הצבא קדימה. למות או לכבוש את ההר.
פוליטיקה הכישלון הפוליטי הוגשם בהחלטת ממשלת בגין על הסכם השלום עם מצרים. בשבילו אומנם סיני לא הייתה חלק מארץ ישראל השלמה, אך בשביל הציונות הדתית שירדה אל חבל סיני היה גם היה. השלום הפך לערך חשוב מהארץ, הכישלון היה בחוסר המעורבות הפוליטי.
הרב כהנא ניסה את דרכו המשיחית במדיניות הציבורית. את דרכו הוא סיים מתויג כטרוריסט, מוקצה מחמת מיאוס. ממשיך דרכו - לא הישיר - מיכאל בן ארי, הוא
משה פייגלין.
הסכמי אוסלו הראו לציונות הדתית שהדרך להשפעה היא הפוליטיקה. לצד הרכב של גונן שגב, קיבל הרב עובדיה את העיקרון "שטחים תמורת שלום" ודה פקטו אישר את הסכמי אוסלו, מה ששוב דחק את הציבור הדתי-לאומי לשוליים. החזון המשיחי של מדינת ישראל פשט רגל.
ככה הגיע פייגלין. הקמת תנועת זו ארצנו ומאוחר יותר השתלבותה בליכוד היא הלקח הגדול: לא מותירים את הזירה המדינית לפוליטיקאים. הוא קורא לזה "מנהיג ללא אמונה". הרכב רשימת הליכוד כיום רק מוכיח שהדרך הלאומית הצליחה בזירה הפוליטית, הרבה בזכות
מנהיגות יהודית של אותו פייגלין, אבל הוא לא לבד. יש עוד תנועות לאומיות בתנועת השלטון - המטה הלאומי ואח"י של אפי איתם.
ההינתקות הטתה כיוון חדש בציבור הדתי לאומי, של פנים אל פנים. אולי אם נדבר עם אחינו מעבר לקו הירוק הדעות ישתנו, ההיכרות עם הדתיים תפתח צוהר לעולם הדתי והחילוני כאחד. כחלק מלקחי ההינתקות הוקמה תנועת "משקפת" ויש סיורים רבים ברחבי יש"ע. לקדם דרך דעת הקהל הציבורית אישית.
מגרון נקודת התורפה הייתה תמיד בג"ץ. בית המשפט היה המקום האחרון אליו לא הגיעה ידה הארוכה של הציונות הדתית. בימים בהם לשכת ראש הממשלה מלאה בכיפות והממשלה עצמה יציבה ולאומית, היעד האחרון שעוד לא נכבש הוא בג"ץ. יש שופטים בירושלים ציטט
יריב אופנהיימר את מנחם בגין, אך הם לא מייצגים אותה עוד.
התפישה המשיחית של מדינת ישראל אולי פשטה את הרגל, החשש מפרעות ומתג מחיר לטעמי לא מוצדק, אבל בסופו של דבר - בג"ץ סימן את הדרך. אחרי הצבא והפוליטיקה הגיע זמנו של בית המשפט, הוא היעד הבא.
