חיל הים מפליג לנאפולי... חוש הומור הוא דבר נפלא. כידוע, צחוק טוב לבריאות. בעזרת הומור אפשר ליישב מחלוקות, ליישר הדורים, לשמח אבלים וליתן פרופורציות חדשות לעגמומיותם של החיים. לא בִּכְדִי בכל קהילה, או אפילו דת, יש ימים המיועדים לשמחה, לפריקת עול ולחגיגה בשמחות. אצלנו בפורים, ובמידת מה אפילו ב"ליל הסדר", בקריאת ההגדה, הכוללת את "חד-גדיא". בברזיל מתפרקים מהעוני והדלות בקרנבל, בנצרות בליל כל הקדושים, ועוד עד-בלי-די.
האמינו לי, יש לי חוש הומור טוב. בחטאי אפילו כתבתי ספר בדיחות בחרוזים, אבל משום-מה ה"מתיחה" של מפקד
חיל הים ש"מתח" את פקודיו, על שלושה סטי"לים, שעל צוותיהם פקד להיכון להפלגה לנאפולי בתוך 24 שעות, לא הצחיקה אותי.
ראשית - הצבא בכלל, ובימים אלו בפרט, בשל המתרחש בגבולותינו ובאירן-פרס, ארצו של אחשוורוש אוהב המסיבות, שהובילו לגירושה של רעייתו ולשפך-דם, שהפכה לארצם של האייתולות הרצחניים, המחפשים להצטייד בנשק גרעיני;
שנית - כאשר המתלוצץ הוא מפקד-חָיִּל, הנותן פקודה (!) לפקודיו - הבדיחה אינה מצחיקה כלל. אילו "מתח" הקצין את השווים לו בדרגתם, או את הממונים עליו, הרמטכ"ל או שר-הביטחון- ניחא. אך מה מצחיק במתן פקודה ללוחמים החייבים לציית, והם מתבשרים שאת החג תחגוגנה משפחותיהם בלעדיהם? ואחרי לילה של מאמץ מפקדם צוחק עליהם? בעיניי זה אינו הומור אלא התעללות פשוטה. מה היה קורה לו, לרב-סרן או לסא"ל, שהיה מתבדח בבדיחה כזו? אני מניח שהצבא היה מתיר את החוזה עמו מיד לאחר המשפט;
שלישית - שימוש בנשק ובציוד צבאי, ושלילת שינה מלוחמים שלא לצורך, פוגעת במשמעת הצבאית, גורמת לבזבוז עצום של משאבים (מילוי דלק, שינוע אמצעי לחימה, העמסת מזון, תכנון צירים והכנות אחרות);
רביעית - את הסיפור על הרועה שצעק "זאב! זאב!" כולנו מכירים. ועוד ועוד.
אינני מכיר את מפקד חיל הים, הוא לבטח קצין רב-זכויות אם מונה לתפקיד זה. אולם חוששני כי חיש מהר הוכיח שאינו ראוי לתפקיד. לדעתי ראוי שישוחרר לביתו, או ימונה למפקד להקת חיל-הים, או כלל הלהקות הצבאיות או יצטרף לצוות המעולה של "מצב האומה" בטלוויזיה. על כיסאו יש להושיב אדמירל רציני יותר. ובדחיפות!
פיתחו לנו שערי משפט ועשו עמנו צדק! אכן העומס על בתי-המשפט הוא בלתי-אפשרי. עם-ישראל אוהב להתדיין וצפיפות עורכי-הדין בישראל היא כמו פקק תנועה תל אביבי מצוי. צריך לעשות ויש מה לעשות. אולם יש להיזהר שלא לשפוך את התינוק עם המים. זהו בערך מה ששר-המשפטים מבקש לעשות בבתי-המשפט לתעבורה.
קראנו בעיתון שהשר, החפץ להקטין את כמות המבקשים להישפט בגין דוחות תעבורה, מציע להטיל על מי שיבקש להישפט ויורשע קנס בגובה פי חמישה מגובה ברירת הקנס המקורית. חלילה לו מלעשות כן.
בתי-המשפט הם חלק מרכזי בעצם מהותה של דמוקרטיה, והם לעתים היוצרים את ההבדל שבין דמוקרטיה למדינת-משטרה. זכותו של כל אזרח להישפט ולדרוש שאשמתו תוכח מעבר לספק-סביר. אפשר ובא הזמן דווקא להקל על הנהגים, להתרכז בעבירות המסוכנות ובנהגים המסוכנים, ולהקטין את הקנסות על עבירות של מה-בכך, ובראש ובראשונה בעבירות חניה ומהירות יתרה מחוץ לעיר, ולא להעלותם שחרית וערבית.
יותר מדי דוחות-שווא נרשמים בישראל. המשטרה טוענת כיום כי אין עוד דרישה משוטרי-התנועה לרשום מינימום מסוים של דוחות ליום, אך אין חולק שהיו תקופות (ודומני שעוד יש תחנות ומפקדות בהן התופעה קיימת) שהייתה דרישה כזו.
במקום ללכוד את הנהגים המסוכנים, העוקפים בפראות, נוהגים בשכרות או תחת השפעת סמים - המשטרה עוסקת בזוטות. מרבית מקבלי הדוחות הם אזרחים שומרי-חוק שחטאו בעבירות שאין בהן סיכון ממשי לזולת, כמו חניה פסולה, אי-הארכת תוקף כרטיס החניה בדיוק במועד, מהירות מופרזת מעט בכביש בינעירוני או שכחו לחגור חגורת בטיחות.
בהיעדר רכבת תחתית בתל אביב, למשל, ותחבורה ציבורית סדירה וזמינה ברוב חלקי המדינה, הנהג בישראל משלם הון תועפות עבור רכישת רכב, אחזקתו, תדלוקו וביטוחו. כבישינו העמוסים מדי, והבלתי מתאימים לתנועה מודרנית, מלאים מצלמות מהירות אשר רק מגבירות את המתח המסוכן לנהג ואינן מיועדות לשפר את הנהיגה והבטיחות, אלא לשאוב עוד ועוד כספים מציבור הנהגים. לפחות זו התחושה הרווחת, ודומני שיש לה רגליים על קרקע המציאות.
עתה מבקש שר המשפטים גם להפחיד את ציבור הנהגים מלבוא בשערי בית המשפט. גם כך במקרי-הרשעה הקנס כפול מהקנס המקורי שבברירת הקנס. אין שום צורך להכפילו פי חמישה. גם עתה רבים מאוד האזרחים המשלמים בזעם דוחות-שווא שנרשמו נגדם, כי אינם רוצים לבזבז ימים תמימים בבתי-המשפט (כשסיכוייהם נמוכים בשל הנטייה להאמין לרוב לשוטר, ועל-כך יכולתי לכתוב רבות מנסיוני העגום בתחום זה), או לשכור את שירותיהם של עורכי-דין יקרנים.
בכלל - השר, השופטים ומערכות התביעה שכחו שמשפט הוא שירות חיוני הניתן לאזרח. יותר מדי שופטים חשים ומתנהגים כמורמים מעם ורואים באזרח המופיע לפניהם מטרד המעכיר את שלוותם...
אסור שבתי-המשפט יהפכו למכונות ענישה שאוי לבאים בשעריהם. יש כל כך הרבה מה לשפר ולפשט, ואוכל למנות עשרות נושאים שאילו טופלו בשכל היו מייעלים מאוד את המערכת. אפשר להביא דוגמאות רבות, שלא כאן המקום לפרטן. המערכת מסורבלת ומסתרבלת עוד ועוד ואטומה להצעות ייעול.
שלילת זכותו של האזרח להוכיח צדקתו במשפט היא פגיעה אנושה בדמוקרטיה, בזכויות האדם הבסיסיות, ובאמונת האזרח במדינה, בחוקיה ובשופטיה.
