השנה חל שביעי של פסח ביום ו' ומיד למחרתו קוראים בתורה את פרשת שְׁמִינִי, שני ימי שבתון ברצף. בפרשת השבוע אנחנו קוראים על התגלות השכינה במשכן (ויקרא ט'): [כג] וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעָם. וכיצד התבטאה אותה הֵרָאוּת של כבוד ה' - [כד] וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.

בכל מצב, התגובה של העם טבעית לגמרי, מה גם שמדובר בהתממשות מרנינה של ציפייה ממושכת. ונזכיר: מדובר במשכן שנבנה לאחר ובעקבות חטא העגל, חטא שכתוצאה ממנו הם היו מרוחקים מהקב"ה וחוו את הריחוק הזה בכאב. לכן, ברגע ששמעו את ההוראה להביא תרומות לבניית משכן בו יתגלה אלהם כבוד ה', התגלות שהיא מֵעֵין ההתגלות שחוו במעמד הר סיני, התגייסו מיד ובתוך ימים נאסף כל מה שהיה דרוש לבניית המשכן וכליו.

בניית המשכן נמשכה כחצי שנה ובסיומם עשו חנוכת בית למשכן ותירגלו את העבודה בו במשך שבעה ימים, בכל יום העמידו את המשכן, הקריבו בו קרבנות ופירקו אותו כמו לקראת מסע. וכך שבעה ימים רצופים. בימים אלה העם, וגם הכהנים שעוסקים בעבודת המשכן, מייחלים לגילוי המובטח והוא לא מגיע. ביום השמיני קורה מה שמתואר בפסוקים שציטטנו: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, (רש"י):

כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכועס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה: משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי!? מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל. נו, אז מעבר לכך שטבעי להתפעם מתופעה כזאת, התממשות הציפייה רק מגבירה את ההתפעמות. והיו לכך תוצאות.

(פרק י'): [א] וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. [ב] וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. נחלקו חכמים במדרש בסיבת המוות של בני אהרון ודבריהם מובאים ברש"י: רבי אליעזר אומר, לא מתו בני אהרן אלא על-ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר, שתויי יין נכנסו למקדש. תדע, שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך שהיה לו בן בית וכו' (הרגו בשתיקה, מינה אחר תחתיו והורה לו להישמר ממעשה שעשה קודמו. אז הבינו כולם מדוע נהרג). ואכן, מיד אחר כך מתקבל הציווי: [ח] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. [ט] יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--וְלֹא תָמֻתוּ: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. מכך מסיק ר' ישמעאל שזה היה חטאם של נדב ואביהו.

אבל, שואל כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', הרי החטא כתוב בפירוש בפסוק: וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, אז מדוע צריך רש"י להביא מדרש, מחלוקת בין חכמים לבאר את סיבת מותם, מדוע אינו מסתפק במה שהפסוק אומר? וכמובן, אותה שאלה אפשר לשאול גם על החכמים שרש"י מצטט. והתשובה, אומר הרבי, הרי כתוב בפסוק הבא: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', בדיוק אותה לשון שכתובה שני פסוקים קודם, בהתגלות הגדולה. רק ששם זה מסתיים: וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים וכאן זה מסתיים: וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. מכאן ברור שהעבודה שלהם, הקרבת הקטורת נעשתה כהלכה, שהרי כתוצאה ממנה יצאה אש מלפני ה' כמו שיצאה כתוצאה מעבודתם של משה ואהרון, אז מדוע האש אכלה אותם - בניסיון להסביר את זה, מובאות שתי הדעות הנ"ל.

על על פנים, מה שלומדים מהסיפור של שני בני אהרון הוא שאפשר לעשות מעשה שהוא נכון מצד עצמו ואף נעלה בערכו, ולמרות זאת - המעשה לא יהיה לרצון ה', ואפילו להפך. וההנעה הנפשית האפשרית למעשה כזה משתקפת בשתי הדעות שמביא רש"י; או שהורו הלכה בפני משה רבן, מן הסתם כי חשבו שהם מספיק גדולים להחליט לבד, או שתויי יין נכנסו למקדש, התלהבו כל כך מההתלהבות שאחזה בהם, עד ששכחו את כל כללי הזהירות, התנהגו כשיכורים. בין כך ובין כך - התוצאה היא קשה, השמחה נהפכת לאבל: (...) וַאֲחֵיכֶם, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל--יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה, אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. כמובן, לא תמיד התוצאה ניכרת מיד, לפעמים זה לוקח שנים או אפילו דורות, אבל תמיד יש תוצאה.

רצון גלוי ורצון נעלם

כאמור את פרשת שמיני אנחנו קוראים למחרת שביעי של פסח, היום בו אירע הנס הגדול של בקיעת ים סוף לפני בני ישראל שעברו בתוכו ביבשה והמצרים שרדפו אחריהם, טבעו בו. את הנס הזה אנחנו אמורים לזכור בכל יום, שעל כן קבעו לנו חז"ל לקרוא את שירת הים בסדר התפילה בכל בוקר. ולכאורה, מה כל כך מיוחד בנס הזה עד כדי כך שאפילו כלפי מעלה כביכול אומרים שזה קשה, כלשון חז"ל בנוגע לכמה עניינים, שהם קשים כקריעת ים סוף?

ובכן, חז"ל אומרים ש"כל מה שיש ביבשה יש בים" וההבדל הוא שביבשה הכל גלוי, עלמא דְּאִתגַּלְּיָא, בעוד בים הכל מכוסה, עלמא דְּאִתכַּסְיָא. הים מייצג את העולמות הרוחניים שיש בהם כל מה שיש בעולם הגשמי, אבל במימד אחר, רוחני ועל כן נעלם. בקיעת הים חשפה בפנינו את העלמא דאתכסיא ובכך ראינו את האמת, שאין עוד מלבדו.

עד כאן אולי זה מובן כרעיון. קצת מופשט, אבל רעיון. צריכים להבין איך העניין הזה נוגע לנו ועד כדי כך שצריכים לזכור אותו בכל יום. או במלים אחרות, מהי העבודה הנפשית הנגזרת מהעובדה שאנחנו מצווים לזכור את קריעת ים סוף בכל יום? ובכן, כתוב בחסידות שעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא מקבילים למחשבה (המכוסה) ולדיבור (הגלוי). הדיבור מבטא רק חלק מהמחשבות, שהרי המחשבה אינה נעצרת לעולם בעוד הדיבור הוא מוגבל, לכן צריך להיות צימצום המחשבה כדי שתוכל להתגלות בדיבור.

בסדר הבריאה, (תהלים ל"ג, ו') בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. ובאותו דיבור הם ממשיכים להתקיים מאז ועד בכלל. וכידוע, (בראשית, ב') [ב] וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. הוא שובת מדיבור. אז ממה מתקיים העולם בשבת - מהמחשבה העליונה, שעל כן השבת נעלית כל כך.

ההסבר הזה טוב ויפה לעולמות העליונים, לבריאת העולם וקיומו. שקריעת ים סוף חשפה בפנינו את העובדה שהעולם כולו מתנהל בהתאם למחשבתו יתברך; אבל בנפש האדם - המרחק בין המחשבה והדיבור, אינו גדול כל כך. בהחלט יתכן שחשיפת מחשבה אנושית מסותרת לא תועיל הרבה, וזה בלשון המעטה. לכן, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט"א, צריכים לומר שעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא בנפש האדם הם העל מודע והמודע שלו.

קריעת ים סוף הפרטית היא קריעת המסך המבדיל ביניהם וגילוי העובדה שהם קשורים ואדוקים זה בזה. במודע יש את הרצונות הגלויים, בעל מודע יש את כח הרצון ואת הרצון הנעלם. קורה שאדם מגיע למשהו, או בהתאם או (לכאורה) בניגוד לרצונו, אבל זה רק ברובד של הרצון הגלוי. כאשר נחשף העל מודע ומתגלה הרצון הנעלם, מתברר כי האדם הגיע בדיוק למקום שרצה באותו רובד נעלם.

בשביעי של פסח נבקע ים סוף וחז"ל אומרים שבאותה שעה "נבקעו כל מימות שבעולם" כך שלא רק אנחנו ראינו, כולם ראו שיש לעולם מנהל. ומה שבימים רגילים לא מבחינים בכך, זה רק מפני שלא טורחים לקרוע את המסך המבדיל בנפש בין עולם המודע ובין העל מודע. בא היום הזה בכל שנה ומעניק לנו הזדמנות לקרוע את המסך ולגלות שלרצון הגלוי שלנו יש מנהל שהוא הרצון הנעלם.

נכון, זה לא פשוט, אדם מתקשה להודות כי המקום בו אני נמצא הוא בדיוק המקום בו אני רוצה להימצא, שהמצבים הלא כל כך חיוביים ולא כל כך נעימים שנקלענו אליהם, לא נכפו עלינו מכח חיצוני לנו, אלא זה בדיוק מה שרצינו אז זה מה שקיבלנו. בשביעי של פסח ניתנת לאדם הזדמנות לגלות את רצונו הנעלם והכמוס ביותר, ואם הוא מנצל אותה, מתברר לו שכל חייו מנוהלים על-ידי אותו רצון כמוס.

הגילוי הזה מאפשר לו להגיע למצב של "שמח בחלקו" לקבל את המציאות כמות שהיא, כנתון. ואין הכוונה שישלים עם מציאות גלויה שלילית כי 'זה מה יש ואין מה לעשות' ח"ו. אדרבה, הגילוי הזה וההכרה במציאות, מעניקים לו יכולות חדשות שלא היו לו קודם; כלומר, דווקא כתוצאה מהכרת המניע הנסתר למצבו, הרי מכאן ואילך יש ביכולתו לפעול לשינוי המציאות על-ידי שינוי הרצון בשורשו הנעלם, שכעת הוא מודע לקיומו ואף לטיבו. אומנם זה אומר פריצת המסגרת, אבל לא בדרך של בני אהרון שהתנתקו מהמציאות אלא המשך פעילות בתוך המציאות במגמה לשנותה לטוב, להעלות אותה מהרובד הנמוך בו היא נמצאת לרובד נעלה יותר, של גילוי מלכותו יתברך בעולם על-ידי משיח צדקנו.