בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
לבצע את המשימה או להיראות טוב?
|
אין תופסים אדם בשעת צערו, אך רק בשל השאלה של סא"ל שלום אייזנר - "מה חשוב - לעמוד במשימה, או להצטלם טוב?" - הייתי מקפיא את הקצין מתפקיד מבצעי לשנה או לשנתיים
הביקורת של סא"ל שלום אייזנר על הרמטכ"ל איננה רלוונטית. ראינו כבר בקדנציה הקודמת שראוי למתוח ביקורת נוקבת על הרמטכ"ל. המכה שחטף הקצין ביד איננה רלוונטית, והרי על-אף המכה המשיך במשימה, אז אפשר להניח שמדובר במכה נסבלת. הכיפה שלראשו והזקן שללחייו אשר ודאי מקוממים רבים מרמת אביב והסביבה, המתחבאים מאחורי נימוקים כאלו ואחרים, ודאי שאינם רלוונטיים. מה שחשוב הוא האירוע שקרה, ואיך מונעים את הישנותו, בהשקעה מזערית. התשובה למניעת ההישנות נמצאת דווקא בתוך השאלה המיותרת מאוד: "מה חשוב - לעמוד במשימה, או להצטלם טוב?". כי מי ששואל כזו שאלה, פוסל מראש את החלופה המיטבית של גם לבצע את המשימה וגם להיראות טוב. וקצין בצה"ל, שפוסל מראש את האפשרות המיטבית, גם שעות לאחר האירוע, ראוי שיצונן לתקופה מסוימת, עד שיירגע מהאירוע ואולי ישוב אל שיקול הדעת. ביצוע על הצד הטוב ביותר של משימות שיטור בינלאומיות שכאלה מחייב: - סמכות של הריבון בשטח להכריז עליו חוקית כשטח שאסור להיכנס אליו.
- סמכות שיפוטית של גורם השיפוט של הריבון להטיל קנסות של 50,000 שקל או 10,000 אירו על מי שמפר את הצו, ועל מי שהסיע אותו למקום – במקרה זה – הגורם שמימן את האופניים ואת הדגלים.
- גיר של קלאס, באמצעותו מסומן קו ה-50,000 על הכביש (זה יכול גם להיות סרט לבן אם מדובר בשטח).
- מצלמות והרבה סוללות של מצלמות.
- אזיקונים למקרה של חציית הקו, אך רק לאחר הצילום.
מקסימום משימה - מינימום אלימות אני משוכנע שהילד הדני הלפלף הזה לא היה עובר את קו ה-50,000. אבא ואימא שלו לא היו אוהבים את זה. אני חושב שאיש מהמפגינים באותה הפגנה לא היה עובר את קו ה-50,000, מה גם שהמפגינים הזרים באו רכובים על אופניים שוודאי אינם שלהם, אז מישהו פרטי או ציבורי השאיל להם, מישהו מימן להם את הדגלים, ואותו גורם ודאי לא היה רוצה להתפרסם כגורם מתסיס, וודאי שאין לו 50,000 לשלם על כל זוג אופניים שהיו בהפגנה או על כל דגל שהונף בה. יש הפגנה, סחתיין, דגלים של אש"ף, התרגלנו, קו עם גיר של קלאס, צילום, 50,000 ואזיקונים. לא צריך נשק, לא עם מחסנית ולא בלעדיה, לא צריך לצעוק ולהשתולל. צילום, 50,000 ואזיקונים. את הזרים גם לא צריך לעצור, אפשר לעצור אותם בנתב"ג – כאשר ינסו לחזור לחלב של אימא – ובנמל יראו שהם חייבים 50,000, וגם את כרטיס הטיסה הם יאבדו. פשוט מאוד. כך מבצעים בסבירות רבה את שני האתגרים גם יחד - גם מבצעים את המשימה, גם נראים טוב מאוד, וכבונוס בצד מגלים אולי לציבור גם מי באמת אחראי להתססה הזו.
|
תאריך:
|
19/04/2012
|
|
|
עודכן:
|
19/04/2012
|
|
אפרים הלפרין
|
לבצע את המשימה או להיראות טוב?
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
דניאל יהיר
|
19/04/12 19:14
|
|
|
|
ה.א.
|
19/04/12 21:30
|
|
אין לך הנאה וסיפוק גדולים יותר בחיים מאותם רגעים שבהם אתה, הסבא, מבלה עם נכדיך. אינני יוצא דופן. כל סבתא וסבא יגידו כזאת על נכדיהם. שני נכדינו הם "טעם החיים" שלנו. הם גדלים לעבר עתיד בלתי נודע, אך מובטח, בחממה המשפחתית המחבקת.
|
|
|
גיבור ספרו של גינטר גראס, "תוף הפח", הוא גמד קטן המתבונן בעולם בעיניים של ילד ורואה את כל חטאי האנשים הגדולים והחזקים שסביבו. דבר לא נעלם מעיניו הסקרניות. בין היתר, הוא רואה את הטקסים המרשימים של הנאצים המשתלטים על גרמניה, את אביו שנתפס לאידיאולוגיה הנאצית, והוא רואה גם את המכתבים והפניות אל הוריו, מכתבים הדורשים את הסגרתו של הגמד לרשויות לשם השמדתו.
|
|
|
השנה, כבכל שנה, ביום הזה אין אנו שואלים 'מה נשתנה?'. פשוט כי לא נשתנה דבר משנה לשנה. מאז מלחמת העולם השנייה אנו נותרים עם אותו כאב. עם אותו חור בלב. עם אותו זיכרון בלתי-נדלה. יש שיאמרו שדווקא יש דברים שמשתנים. פה אומרים שעושים פוליטיזציה לזיכרון הקולקטיבי. שם אומרים שמפקירים את הניצולים. ויש גם את אלה שאומרים שלזיכרון יש תאריך תפוגה. ואני אומר - עזבו אתכם מפוליטיקה.
|
|
|
לפני כמה ימים קרא נשיא אירן להשמדת העם היהודי כליל ולהעלימו מעל פני האדמה. רק לא מזמן נשמעה ביקורת מחמאס על כך ששלום לא ניתן להשיג עם ה"כובשים". וכל זאת על לא חטא שחטאנו, על לא עוול שעשינו. כל זאת בשל היותנו יהודים.
|
|
|
היום, יום השואה לשנת 2012, יעמוד עם ישראל ואיתו היהודים בשאר התפוצות, ויחזור על הביטוי השגור בפי כל: "לזכור ולא לשכוח". אלא שביטוי זה, החוזר על עצמו פעם אחת בשנה, אין לו את הפריבילגיה להמשיך ולנטוע את האדישות המדינית-ביטחונית של מדינת ישראל בפרט – לאורך העשורים האחרונים - ושל הנורמות בקרב אוכלוסיית היהודים בכלל. עלינו לנדור נדר זה בכל יום ויום.
|
|
|
|