סיסמאות חלולות סיסמאות בחירות הן עטיפה ענקית ומנצנצת, כזו שניתן לדמיין בפרסומת כאשר הוא קונה לה בית ומביא אותה עם עיניים מכוסות לחצר הקדמית, מסיר את כיסוי העיניים והיא רואה בית עטוף בצלופן וקשור בסרט, כמו אריזת מתנה. סיסמאות הבחירות הן העטיפה המנצנצת הזו, והם מסמלות יותר מכל את התקווה, החלומות, השאיפות, ההבטחות, האופטימיות. והן מכילות גם את כל האמת, את המשכנתא, את המטבח הצר מלהכיל, את המרפסת ששוקעת כי הקבלן חסך בחומר, ואת הקשיים, את המציאות של היום שאחרי.
ברק אובמה: yes, we can
כש
ברק אובמה רץ לנשיאות כנשיא "שחור" ראשון, הוא הפיח בהמונים תקוות גדולות, כמו כל קודמיו וכמו כל מתחריו. הבחירה של מנהלי הקמפיין בסיסמא yes, we can תואמת את המודל הפרסומי-שיווקי שעובד על אמריקנים, הכל מתוק, וורוד, נעים וחייכני, אופטימי להחריד, מסטיק, פלסטיק, אמריקן סלפסטיק. ואז באה המציאות של היום שאחרי. אין דבר טיפשי יותר מאשר לומר "כן, אנחנו יכולים" על עיוור.
כך פשוט, לא משנה מה - אנחנו יכולים. זו רברבנות ריקנית בבחינת "אל יתהולל חוגר כמפתח", ואילו היה מגיע איש מכירות ואומר לי שהמוצר שלו עושה הכל, לא הייתי קונה ממנו. אבל אמריקנים אוהבים את הקיטש הזה של מסטיק, פלסטיק, אמריקן סלפסטיק, וקנו!
נתניהו 1996: פרס יחלק את ירושלים
בבחירות של 1996, נתניהו ניצח את
שמעון פרס עם הסלוגן מבית היוצר של הפינקלשטיינים. ארזו את נתניהו באריזה מנצנצת, קשרו בסרט והגישו לנו את השקר הגדול מכולם: "פרס יחלק את ירושלים". הרבה תשדירי בחירות עם זכוכיות מתנפצות בקול רעש מחריש אוזניים, תמונות של פרס מחבק את ערפאת, הרבה דם מתיז, פיגועים, חגיגה לאומנית בגרסה טלוויזיונית של מרפסת הערפדים האגדית - "כיכר ציון".
האמריקנים קונים "תקווה", והקמפיינים שלהם בנויים ממסטיק, פלסטיק וסלפסטיק. לעומתם, הישראלים אוהבים את מה שמדבר אליהם עמוק יותר: "פחד". הקמפיינים שלנו בנויים על פחד, דם, טרור, אלימות, איומים, הצלחות צבאיות.
נתניהו בחירות 2009: חזק בביטחון, חזק בכלכלה
בבחירות 2009 ארזו את ביבי בצלופן כהה ואטום תחת הסיסמא "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". ביטחון כמובן, הרי כבר אמרנו שלעומת האמריקנים הקונים "תקווה" בבחירות, ישראלים מעדיפים לקנות "פחד". אל הביטחון הוסיפו הקמפיינרים את התוספת השניה שישראלים אוהבים: "הכל כלול", כמו בטורקיה. גם ביטחון וגם כלכלה, מי יכול לסרב לעסקה כזו. סוחר רהיטים, או לא, נתניהו יודע למכור. אבל, כמו אובמה, הבעיות מתחילות כשצריך לספק את הסחורה. הסלון החדש עומד מיותם כי האורחים מחו"ל לא אוהבים את ליברמן כמארחת.
במטבח החדש נוצר עומס כי השותפים לתהליך השלום כבר הבינו שמגישים להם תפריט שאריות ומנות מורעלות. בשירותים יש סתימה כי לציבור נמאס שמחרבנים עליו עם מעשיות תקציביות בעוד שמקורבי הממשלה בשטחים בונים וסוללים באין מפריע. חזק בביטחון עם חיזוק הקולוניאליזם, חזק בכלכלה עם חיזוק הקפיטליזם. במקום התקווה האמריקנית, מוכרים כאן פחד, ופחד מקבע קולוניאליזם ומממן קפיטליזם.
סיסמת המציאות: yes, we can't
במקום סיסמאות שעוטפות מציאות בצלופנים נוצצים וסרטי מתנה צבעוניים, נלך לרגע היישר אל הרגע שאחרי. למה לעבור דרך הרכישה הנוצצת והאשליה, אם אפשר ללכת הישר אל האמת ולגלות שלא ממש מתאים לנו להחזיק את הממיר "בחינם" אם אנחנו אמורים לשלם כל חודש איזה 300 שקלים עבור ערוצים שאנחנו בחיים לא נצפה בהם?
כן, אנחנו לא יכולים לחיות בשלום
אנחנו מתקשים מאוד לחיות בשלום, ואנחנו סובלים מתסמונת חריפה של מאותגרי שלום. אנחנו זה אני, ואתה ואת, וכולנו, כולל העניים והעשירים, החולים והבריאים, המורים והתלמידים, ההורים והילדים, השמאלנים והימניים, המוסלמים והיהודים, הנוצרים והדרוזים, הגברים והנשים, הטובים והרעים, הבנקאים והלווים, הצמחוניים והטורפים. אנחנו מממשים בכל רגע מציאות שבה אנו טורפים אחד את השני, כאילו כדי לחיות, כאילו אין מספיק בשביל כולם. כשמנכ"ל לוקח הביתה מחברה שמוכרת קוטג', חצי מיליון שקלים לחודש, זה לא משום שהוא רעב כמו עיר שלמה, אלא משום שהוא יכול לקחת סכום כזה בלי שום נקיפות מצפון. yes, we can משמעו אני יכול משמע אני לוקח, אוכל, שותה, בולע את ההוא שלא יכול.
במציאות שבה בני אדם בועטים זה בזה בכל יום, בכל רגע, כדורגל ישראלי נראה פתאום כמו חזון אחרית הימים, כאשר, לפחות במשך 90 דקות, הרבה אנשים שבדרך כלל בועטים אחד בשני, פתאום בועטים רק בכדור.
במציאות שבה בני אדם בועטים זה בזה בכל יום, מי שיכול לוקח ומי שלא יכול נשאר רעב, הולך לבנק ולווה כדי לשרוד, ואז ממשכן את המשך חייו כדי לשלם עבור מה שמאפשר לו לחיות. בוודאי שבמציאות כזו אין תקווה לשלום. במציאות כזו המודל המוכר הוא כמובן מודל הפחד הישראלי, ולא מודל התקווה האמריקני.
במציאות שבה בני אדם בועטים זה בזה בכל יום, מי שאין לו קורת גג לראשו, ומי שאין לו השכלה, רפואה, פרנסה, יכולת להתקיים בכבוד מעמל כפיו, יכולת לצרוך "מותרות" בסיסיות כמו תרבות, שעות פנאי, אמנות, מי שחי תחת איום קיומי תמידי ומתמיד, ומי שצורך את תרבות ההפחדה הממלכתית - לעולם לא יוכל למצוא בליבו מקום להכיל את צרכי האדם האחר. האדם האחר תמיד יראה בעיניו כאויב, הקם עליו להשמידו בנפש או לקחת ממנו את כבשת הרש שלו.
במציאות שבה מעגל השוטים הזה נמשך, אדם לאדם אינו אדם, האדמה עליה "חיים" מי שאינם בני אדם הופכת להיות גן עדן לטורפים, מבוך של גטאות לנטרפים, וסטיבן שפילברג לא צריך לרכוש בובות ענק של דינוזאורים להפקות שלו - מספיק רק שיצלם את הדרך בה אנו חיים. אדם שאינו אדם, טורף אדם אחר ומשקה את האדמה הרוויה בדם, בעוד כמה ליטרות של דם.
Yes, we can't, we simly can’t live like that
אז במקום סיסמאות בחירות עטופות בצלופן מרשרש וסרט מתנה שנועד להסתיר את האמת המרה הזו, מוטב לנו לקנות את הסחורה המקורית, ולא דרך סוחר רהיטים שרלטן שמוכר לנו את "הכל כלול" כמו טורקיה של
ארדואן עם מרמרות עטופות ב"רחת-לוקום", או כמו החארטה של הליכוד-ש"ס-ישאל ביתנו עם הנצחה של מעגל העוני והמלחמות עטוף בסיסמאות של "חזק בביטחון, חזק בכלכלה".
סיסמת הקיץ שלי תהיה: "חזק בכישלון השלום, חזק בקלקלה" 
