היי משה,
כמדי שנה לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל מאז לא חזרת ממלחמת יום הכיפורים אני מתכתב עמך. השנה נפילתך הזכירה לי אירוע בהשתתפות
יצחק רבין אי שם באמצע שנות ה-90. אירוע שהבהיר לי את עוצמתה של ההודעה. את משמעות המשפט הלקוני: הודעה נמסרה למשפחות. הודעה כזו, הבנתי, נמסרת גם למקבלי ההחלטות. לראש הממשלה ולשר הביטחון.
היו אלו ימי האינתיפדה השנייה שהתאפיינה באין ספור פעולות טרור של מתאבדים במרכז המדינה. מעת לעת היו גם תקריות קשות בגבול הלבנון. גם אלו מכונות בלשון ניטרלית משהו באמצעי התקשורת: חילופי אש כבדים בגבול הצפון. חילופי אש הם תמיד שלב אחד לפני "הודעה נמסרה למשפחות".
ישבנו בישיבת לשכת מפלגת העבודה בימים בהם רבין היה ראש הממשלה ויו"ר המפלגה. את הישיבה ניהל המזכ"ל
נסים זוילי ואני כיועץ תקשורת וכדובר המפלגה על כיסא שמור במרכז השורה הראשונה.
לפתע נפתחה הדלת באולם המיתולוגי שברחוב הירקון 110 בתל אביב. מזכירו הצבאי של רה"מ ושר הביטחון נכנס לאולם. הוא דהר במהירות לעבר שולחן הנשיאות והושיט פתק קטן מקופל לרבין.
רבין, שהאזין באותה עת לדברי אחד הנואמים, מולל מעט את הפתק הקטן בידיו ואחר כך פתחו. אני, כמובן, נמלאתי סקרנות לגבי תוכנו ועקבתי אחרי רבין. בן רגע האדימו פניו. הוא נראה כעומד להתפוצץ. נטל את הפתק והפכו. קרא בו שוב שוב והניחו, מדי פעם, בזעם גדול, על השולחן. לבסוף לקחו ודחף אותו לידי זוילי ואמר: קרא. זוילי קרא ומיד החוויר. מאותו רגע איבד רבין כל עניין בנאמר בישיבה והתכנס בתוך עצמו.
בתום הישיבה ניגשתי לזוילי ושאלתיו: "מה היה בפתק שהוציא את רבין לגמרי משיווי משקלו?" זוילי במקום להשיב נתן לי לקרוא את הפתק שנשאר אצלו: "רה"מ, 3 חיילים נהרגו בפעילות מבצעית. אני מודיעים למשפחות".
כאן הבנתי מה קשה היא הבשורה גם למי שעומד בראש הפירמידה. למי ששולח את החיילים לקרב. למי שרואה עצמו אחראי שיחזרו הביתה להוריהם, ליקיריהם. למי שתמיד שואל את עצמו את השאלה: אולי היה יכול להיות אחרת. אולי ניתן להחזיר את גלגלי השעון אחורנית. אולי ניתן היה למנוע את המוות.
וחשבתי אז גם על המשפחות. כמו על אידה ויעקב הוריך. על עדה אחותך. על רגע "ההודעה נמסרה למשפחה". אני הייתי, אז בזמן ההודעה, עדיין באפריקה בגדוד שבו לחמנו שנינו. עדיין בתוך טנק מגח במוצב ד' צפון. באותו יום של לשכת מפלגת העבודה הרגשתי שוב את שעבר עליהם. את שאיפתם הכמוסה להיפרד ממך בפעם האחרונה. את הצורך העז לתת לך חיבוק אחרון ונשיקה. את הרצון לנזוף בך עוד פעם אחת על הבלגן שאתה משאיר בריצתך למקלחת בחופשת מילואים. את תקוותם לראותך רק עוד פעם אחת. לפקוח עיניים אחרי לילה נוסף ללא שינה ולראות את חיוכך. תקווה שלעולם לא תמומש.
משה חברי הטוב,
39 שנים נפלו מאז הלילה הנורא בצומת טרטור לקסיקון. 39 שנים מאז ספגתם טיל בטנק. 39 שנים מאז קפצת מהטנק ונורית למוות מחוץ למפלצת הפלדה. 39 שנים ולי זה נראה כי היה זה רק אתמול.
