באופן רשמי נתונה הסמכות הגורלית להטיל עונש מוות במדינת ישראל רק בידי בתי המשפט, וזאת על-פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, וכן על בגידה במדינה תוך כדי מלחמה.
במאמר מוסגר יצוין כי הריגת אדם שתפס בני ערובה, או התבצר על גג והחל יורה בעוברים ושבים, או עמד להשליך רימון לתוך קהל מפגינים שהפגינו ברשיון וכדומה (מקרים טרגיים המוכרים לנו מחיי הימיום שלנו) אינה נחשבת להוצאה להורג, אלא להגנה עצמית.
לפי הידוע ברבים - לא גזר בית משפט במדינת-ישראל עונש מוות מאז הקמתה ועד עצם היום הזה, אלא במקרה אחד ויחיד: במשפט אייכמן. ואילו היינו חיים על-פי ההלכה, היה נחשב בית משפט זה לקטלני, כשם שסנהדרין שדנה למוות פעם בשבעים שנה נחשבה לסנהדרין קטלנית.
אכן, היו כמה עשרות הוצאות להורג מבישות, אשר בוצעו לפי גזרי-דין של בתי-דין שדה, בדרך כלל באנשים חפים מפשע, או בכאלה אשר "מפאת צוק העתים לא היה די-זמן להוכיח את אשמתם" (בין המפורסמים והמזעזעים שבהן: "משפט מאיר טוביאנסקי" ו"משפט חיה זיידברג"), אך הוצאות להורג אלה בוצעו על-ידי ארגוני המחתרות שפרחו ושיגשגו כאן עד קום המדינה, כשם שקרה וקורה בשלבים שונים של טרום-מדינה, והללו פורקו בשעה טובה על-ידי מה שמכונה בלשון העם: "מנהיג עם ביצים".
אשר על כן, תמיהה עצומה ורבה יש לתהות על כי בעצם ימינו אלה נתונה סמכות בידי פקידים של המדינה לדון למוות אזרחים חפים מפשע, והם משתמשים בסמכות קטלנית זו מידי יום ביומו.
בשל עוצמת הזעם וקוצר היריעה אתמקד, זו לי הפעם השנייה, רק בפקידים הממונים על המפלצת החולה והמחליאה, המכונה "סל הבריאות".
מִדֵי יום ביומו אנו רואים בטלוויזיה, קוראים בעיתונים ושומעים ברדיו, על חולים שלמרות ביטוח הבריאות הממלכתי, הביטוח המשלים, הביטוח המושלם ועוד כיוצא באלה מנגנוני סחיטה - סובלים, נאנקים, דועכים, גוססים ומתים משום שהתרופות שהם נזקקים להן ושעשויות להקל או אף להציל את חייהם, אינם כלולות באותו "סל בריאות".
את "סל בריאות" זה, המציאו כמה ראשים יהודיים מעוותים, אשר קרוב לוודאי שמגבלות סל הבריאות אינן חלות עליהם ועל בני-משפחותיהם, וזאת כדי להוציא מה שפחות כספי מדינה על אותה זקנה מפורסמת המאושפזת תמיד במסדרון בית החולים, או על ילד שלעולם לא יזכה בפרופיל קרבי ולא יוכל למות למען המולדת בהגיעו לגיל גיוס, וכיוצא באלה אנשים שהממסד אינו חפץ ביקרם, למעט, אולי, ביום הבחירות הכלליות לכנסת או לאינספור הרשויות המקומיות.
זו כבר אינה חוצפה ישראלית נוסח ראשית המדינה - זו כבר חוצפה של מנגנונים מפוטמים של רפובליקת בננות, אשר הסיבה והתכלית של קיומם הן לפטם יותר ויותר את עצמם ואת אנשי-שלומם.
אני בטוח שלא תמצאו שום חולה שתדרוש לקבל טיפול בטֶקסוֹל אילו יכלה להינצל מסרטן רירית הרחם על-ידי לקיחת אקמול;
אני בטוח שלא תמצאו שום חולה שמתעקש לנשום חמצן דרך פילטרים מיוחדים, אם הוא יכול לנשום בחופשיות את האוויר המזוהם והמצחין של עירו;
אני בטוח שלא תמצאו שום חולה שתתנדב לקבל טיפול של "הקו הראשון" בסרטן-שד-גרורתי, בשעה שטיפול של "הקו השני" בהֶרצֶפּטין, למשל, עשוי להיות יעיל יותר אך הוא יקר יותר ומשרד הבריאות וקופות החולים ששים לשמור אותו לאלה שעליהם לא חלות מגבלות סל הבריאות.
גם תרופות ועזרים רפואיים המוכנסים לבסוף לסל הבריאות לאחר הוצאות להורג רבות שמקוממות יותר מִדַי אזרחים - ניתנות לאלה שהצליחו לשרוד, רק לאחר שהם עומדים בקריטריונים מסויימים, כמו למשל - האם מצבם לא התדרדר בינתיים עד כדי כך שאינו מצדיק כבר לבזבז עליהם את תרופות הקו השני...
אני יכול להפנות אתכם לאלפי דוגמאות של גזרי-דין מוות שניתנו וניתנים יום יום לחולים במדינת ישראל;
את אלה שיספרו לכם שאנחנו מדינה מתקדמת ושאפילו למדינה מתקדמת יש מיגבלות תקציביות - תשאלו ראשית-כל אם מגבלות סל הבריאות חלות עליהם ועל בני משפחותיהם; ושנית - מאין לוקח משרד האוצר מידי פעם בפעם מאות מליוני דולרים לטיפול בגרורות קואליציוניות שונות ולתיקון טעויות מדיניות רצידיביסטיות.
לסיום (בינתיים): אני שב ומביע תקוותי ששופטי מדינת ישראל, שריה, חברי הכנסת שלה, אלופיה, ועוד כמה וכמה סוגי בכירים ובני-משפחותיהם, כפופים כולם למגבלותיו של סל הבריאות ועוברים את שבעת מדורי הגיהינום ביום פקודה, כמו רוב האזרחים, שהרי מי אם לא הם חייבים לשמש דוגמה לכולנו.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
