המאבק של יהודי אתיופיה נגד הגזענות נמשך כבר 110 ימים, כאשר מאהל המחאה שלהם ממשיך לעמוד מול בית ראש הממשלה. המאהל הפך להיות מקום שוקק חיים ומאות אזרחים, שאינם מכירים את התרבות היהודית האתיופית ולא נחשפו בעבר לקהילה הזאת, פוקדים את המאהל כדי לשמוע על התרבות האתיופית ועל המציאות הבלתי נסבלת שבה חיים יהודי אתיופיה, נוכח הגזענות המתגברת בחברה הישראלית.
כתושב המקום מדהים אותי לראות כיצד הפכו קבוצת המוחים להיות חלק בלתי נפרד מהשכונה, כשהם מציגים את התרבות שלהם באהבה לתושבי השכונה, שרבים מהם מעולם לא פגשו את התרבות היהודית האתיופית, ואינם יודעים כלום על "האחים" שלהם שנלחמו להגיע לכאן. בשבוע הקרוב עיריית ירושלים, ברשות
ניר ברקת, מתכוונת לקטוע את "המיזם התרבותי" הזה, שאינו מסב שום נזק ורק מקרב בין הלבבות של תושבי ישראל. כתושבי העיר אסור לנו לאפשר זאת ועלינו להיאבק עבור זכותם של יהודי אתיופיה להישאר במאהל המחאה שהוא גם סמל למאבק בגזענות וגם מיזם תרבותי שנועד לחשוף אותנו לתרבות של "האחים" האתיופים שלנו.
מאבק בגזענות
מאהל המחאה הוקם בראש ובראשונה כדי להיאבק בגזענות כלפי יהודי אתיופיה, שעדיין "נמצאת" בכל מקום בחברה הישראלית. הפרדה וגזענות במערכת החינוך, אי קבלה למקומות עבודה, קללות בוטות ואלימות כלפי יהודי אתיופיה וגזענות דתית, הם רק חלק מתופעת הגזענות שמרימה את הראש כל הזמן. בנתניה בפתח תקוה בבית שמש ובמקומות רבים אחרים בארץ הגזענות היא כל כך בולטת, שישנם גנים ובתי ספר לשחורים וגנים ובתי ספר ללבנים, מבלי שאף אחד עושה כלום כדי להיאבק בתופעות אלה. האפליה הכלכלית גם היא קיימת כאשר אחוזי האבטלה בקרב הקהילה האתיופית מגיעים ל-20 אחוז והמדינה אינה מנסה אפילו להתמודד עם הבעיות שיוצרת אבטלה זו.
מעבר לכך ישנה פגיעה מתמדת בתרבות של הקהילה, כאשר המדינה מסרבת להכיר בנכסי התרבות האתיופית ולכן אינה מאפשרת חשיפה ושימור של הנכסים האלה שהם נדירים. המדינה לא רק מאפשרת את המשך הגזענות הנוראית שמשתוללת בחברה הישראלית היא גם מקדמת את הגזענות הזאת, כאשר היא עושה דה-לגיטימציה לתרבות האתיופית ומעודדת בורות לגבי המנהגים והתרבות האתיופית.
מרכז תרבות ליהודי אתיופיה
שנים רבות המדינה מבטיחה הקמת מרכז תרבות למען יהודי אתיופיה, אבל הבטחות לחוד ומעשים לחוד, ועד היום לא הוקם מרכז תרבות כזה. קיימים מקורות היסטוריים מעטים מאוד על הקהילה וההיסטוריה של יהודי אתיופיה, אבל אפילו את המקורות האלה מדינת ישראל מזניחה, כשהיא לא משקיעה מספיק בשימור ובחשיפה של המקורות האלה לציבור הרחב. מאהל המחאה לא יכול להחליף מרכז תרבות מקצועי שחייב לקום בעתיד, אבל קיום המאהל בהחלט עושה חלק מהעבודה שלא נעשית על-ידי המדינה.
מאהל המחאה מאפשר חשיפה לתרבות האתיופית, כאשר תושבי ירושלים נחשפים למאכלים לשפה ולסיפורי הקהילה המדהימים על מסעם לישראל ועל החיים בגולה. תרבות קהילת יהודי אתיופיה היא תרבות ערכית מפוארת ויפה, אבל במקום לחשוף אותה לציבור המדינה עושה כל שביכולתה כדי לטשטש ולהחביא אותה.
בחודשים האחרונים תושבי ירושלים קיבלו כל כך הרבה ממאהל המחאה של יהודי אתיופיה, ועכשיו אזרחי המדינה חייבים לצאת ולהבהיר לראש העיר שלא ניתן לעירייה לסתום פיות, ולהחביא שוב את התרבות היהודית האתיופית המופלאה שאליה נחשפנו במאהל.
