אימפוטנציה כאסטרטגיה

"מטרתה של הדיפלומטיה היא להבטיח את הישרדותה של בריטניה במאה הבאה; מטרתה של הפוליטיקה היא להבטיח את ההישרדות עד השבת הבאה" - אומר סר האמפרי אפלבי בסדרת המופת "כן, אדוני ראש הממשלה". ואילו ראש הממשלה עצמו, ג'ים האקר, מודה ש"אם שבוע בפוליטיקה הוא פרק זמן ארוך, אז שלושה שבועות הם נצח".

מה שהיה סאטירה מבריקה בבריטניה של שנות ה-80, הוא מציאות עגומה בישראל של 2012. בנימין נתניהו וממשלתו לא עושים כמעט דבר אם אינם נאלצים לעשות זאת. בנימין נתניהו וממשלתו נגררים במקום להוביל. בנימין נתניהו וממשלתו לא דוחים למחר מה שאפשר לדחות למחרתיים. והדבר המבהיל ביותר הוא, שמדובר בכל נושא ובכל תחום ובכל עניין, עד כי נראה שזו המדיניות העקבית היחידה של ממשלת נתניהו.

מאיפה נתחיל? מהנושא הבוער ביותר של הימים האחרונים: המסתננים. כפי שכתב כאן יואב יצחק, רוב השוהים הבלתי חוקיים נכנסו ארצה בשלוש שנותיה של ממשלת נתניהו. למרות אינספור התראות ואזהרות, נתניהו וממשלתו לא עשו דבר, ואת המעט שעשו - עשו רק באיחור. את הגדר בגבול מצרים אפשר וצריך היה לסיים מזמן, ופרט לה - לא נעשה דבר (להבדיל מהמון דיבורים).

זה מביא אותנו במישרין לנושא אובדן הביטחון האישי. גם כאן, למרות ההתדרדרות המוחשית והמתמשכת, אנחנו לא מקבלים כלום יותר מאשר זריקת הרגעה נקודתית לדרום תל אביב. נשים מפחדות לצאת לרחובות - אבל האיום היחיד שמרגיש נתניהו הוא הקללות על אשתו בשוק בפתח תקוה.


יריקות מטורקיה? זה גשם


גם בתחום המדיני - קיפאון מוחלט. השאלה האם יש פתרון לבעיה הפלשתינית ומהו חורגת מתחומיו של מאמר זה, אבל דבר אחד ברור: אי-אפשר להשאיר את המצב כמות שהוא. אלא שנתניהו וממשלתו מחכים כנראה לאינתיפאדה השלישית או לאירוע אחר שיבעיר את השטח, ובינתיים יושבים בחיבוק ידיים. ואם כבר דיברנו על יהודה ושומרון: גם תסבוכת גבעת האולפנה היא תוצאה של חוסר מעש במשך שנה שלמה, כאשר רק יומיים לפני הפינוי נזכרה הממשלה לומר שאולי היא רוצה לחשוב על מדיניות שונה.

נעבור דרומה, לאזור רצועת עזה. במקום לחשוב על פתרון מקיף לאיום המחמיר של הקאסמים והגראדים, הממשלה נותנת אספירין בדמות "כיפת ברזל". במקום לפעול בצורה נחרצת נגד המנהרות והברחות הנשק, הממשלה מורה מדי פעם להפציץ מנהרה אחת או מחרטה בודדת. במקום לחנוק את ממשלת חמאס, הממשלה למעשה מכירה בה דה-פקטו ומעניקה לה הישגים כמו עסקת שליט.

מה שמוביל אותנו לנקודה הבאה: טורקיה. אין גבול ליריקות שישראל חוטפת בפניה מממשלתו האנטישמית של ארדואן, אך נתניהו וממשלתו מרכינים את הראש ואומרים שזהו גשם. במקום להוקיע את אנקרה על הסיוע שלה לפעילי טרור, ישראל מדברת על פיצוי לאותם פעילים. במקום להגיב על כתבי האישום נגד קציני צה"ל ולוחמיו בהורדת דרג הקשרים הדיפלומטיים, ישראל ממשיכה למכור נשק לאותו משטר עצמו. במקום להגיב על דברי הבלע הטורקיים בהכרה ברצח העם הארמני, ממשלת ישראל מבקשת מהכנסת שלא לדון בנושא.


בחברה טובה עם קובה


הלאה. ראו כיצד מתבשל לו המחדל הבא: עד 2.8.2012 צריכה הממשלה להפעיל הסדר שיחליף את חוק טל. אז מה יש לנו? - צוות שבקושי התחיל לעבוד ושמוחרם בידי המפלגות החרדיות. אפשר כבר עכשיו לחתום על כך, שלא יקרה כלום בתאריך המיועד וגם לא חודשיים ושלושה וארבעה אחריו. לכל היותר הממשלה תלך לבג"ץ ותבקש עוד זמן, כפי שכבר התרגלה.

נישאר לעוד רגע בצה"ל. אהוד ברק, גבי אשכנזי ולשכותיהם ניהלו מאבק איתנים מכוער, שלפי כל הסימנים הגיע עד כדי ניסיונות של הרמטכ"ל ואנשיו לחתור תחת שר הביטחון. פרשת הרפז הולכת ומצטיירת כדבר החמור ביותר שאירע בצמרת מערכת הביטחון מאז פרשת לבון. ונתניהו? הוא ישב מן הצד, כאילו היה צופה בתחרות איגרוף.

ומה בתחום הכלכלי? GMG, קרא לזה המחנך שלי בחטיבת הביניים - גורנישט מיט גורנישט, ובעברית: כלום עם שום דבר. הצמיחה הואטה, מיתון ניצב מאחורי הפינה, העולם בוער, הגרעון בתקציב ממריא - ושר-העל לענייני כלכלה ממלא פיו מים. מדברים איתנו על גזירות, קיצוצים ומיסים, אך לא עושים דבר. ובינתיים הסכנות מתגברות והבעיות גדלות, וכל יום שעובר רק יעלה את המחיר שנשלם כולנו. גם בפערים החברתיים הרחבים לא נזכרה הממשלה לטפל לפני שמאות אלפי ישראלים יצאו לרחובות, וחלק ניכר של הצעדים עליהם הכריזה התמסמסו או סורסו.

בקיץ הקרוב, מזהירים משרד האנרגיה וחברת החשמל, עלולות להיות הפסקות חשמל יזומות. אם זה יקרה, נמצא את עצמנו בחברה טובה עם קובה, שגם בה יש הפסקות חשמל יזומות; ובעד החשמל שכן יגיע, נשלם 25% יותר מאשר בשנה שעברה. ומדוע? - משום שנתניהו וממשלתו התעלמו בצורה עיקשת ממשמעות התלות של חברת החשמל בגז המצרי, לא הצליחו לבצע בה את הרפורמות הנחוצות והניחו לה להגיע לסף קריסה.

הממשלה הזו עסוקה בכיבוי שריפות, וכפי שראינו באסון הכרמל - גם את זה לא ממש עושה טוב, שלא לדבר על כך שהיא הנושאת באחריות לאותו אסון. ידוע שבישראל הסיסמה המובילה היא "יהיה בסדר". אך מה שהוא בדרך כלל אורח חיים או לכל היותר טקטיקה, הפך אצל בנימין נתניהו וממשלתו לאסטרטגיה.