חוק יסוד הצבא הוא מהחוקים הקצרים ביותר במדינת ישראל. שישה סעיפים המתחילים כך:
- צבא-הגנה-לישראל הוא צבאה של המדינה, הצבא נתון למרות הממשלה;
- השר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הביטחון;
- הדרג הפיקודי העליון בצבא הוא ראש המטה הכללי;
- ראש המטה הכללי נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון;
- ראש המטה הכללי יתמנה בידי הממשלה לפי המלצת שר הביטחון.
רמטכ"ל המכריז מלחמה על שר הביטחון עובר ללא ספק על חוק יסוד הצבא. הכרזת מלחמה על שר הביטחון חייבת להיות הפעולה האחרונה שעושה רמטכ"ל בתפקידו כרמטכ"ל; ומאחר שרמטכ"ל מחויב לקיום חוקים, ודאי לקיום חוקי יסוד, הרי שהפרתם לכאורה, מהווה ודאי גם עבירה משמעתית חמורה, אשר בגינה חייב לעמוד רמטכ"ל (במיל.) בפני טריבונל שיפוטי מתאים; לפחות כמו
צ'יקו תמיר ו
עימאד פארס, מפקדים משכמם ומעלה שנאלצו לעזוב את הצבא על טעויות של מה בכך, בשל הטהרנות לכאורה של אשכנזי, אשר יותר ויותר מתברר שהייתה צבועה בכל צבעי הקשת.
קצת בענייני מריחות... טעות אחת מרכזית עשה ברק - הוא מרח את איומי המלחמה של אשכנזי. אהוד מרח והביא מלחמה מלוכלכת על הצבא ועל המדינה, כאשר אשכנזי אוסף סביבו מכל הבא ליד, מן הגורן ומן הרקב, על-מנת להילחם בדרג המדיני, כאשר כל המטרה היא לשמור על האגו שלו, לשמור על הכבוד אשר לא היה זכאי לו מלכתחילה.
קשה לבוא לברק בטענות. ברק נמצא בתפקיד על-מנת לשמור אותנו משונאינו, וכנראה לא היה ער לפתגם הידוע "אלוהים שמור אותי מידידיי, מאויבי אשמר בעצמי".
מערכת שאינה שומרת על החוקים שלה, ובייחוד כאשר גורם בכיר מאוד מאיים להפר את חוקי היסוד שלה, והגורם הממונה עליו לא מודע להרסניות של הגישה הזו, סופה שתגיע להיכן שהגענו, עם רקב גדול מאוד בצבא, עם רמטכ"ל שעוסק בהישרדותו במקום בביטחון, עם קצינים קרביים שעוסקים בג'יפה של הג'יפה, עם זיופים ועם שימוש במסמכים מזויפים, ועם פוליטיקאים המשדרים מהאולפן מסמכים מזויפים, כאילו אין להם כל אינטרס בשימוש הנרחב הזה בזיוף.
הלקח העיקרי של ברק ושל אחרים הוא שבעניינים כאלה אסור למרוח. רמטכ"ל הוא אדם טוב יותר, או טוב פחות, אך רמטכ"ל המאיים על שר הביטחון במלחמה, בייחוד כאשר מדובר בנושא אישי ולא בנושא עקרוני, בו ניתן מיידית לשתף פורומים רחבים של קצינים ומדינאים על-מנת להחליט, חייב לעוף הביתה באותה שנייה – ללא היסוס וללא כל דיחוי, ועוצמת הבעיטה חייבת להיות חזקה, למען יראו וייראו.
הרמטכ"ל משרת את כל אחד מאתנו, וחלילה לנו להפוך לעבדים של האגו המנופח שלו, כפי שניתן להסיק שקרה בפרשת אשכנזי-הרפז.
