אם תפתחו את אתר רשות הדואר תמצאו את השירותים הבאים: כרטיס סים לשימוש בחו"ל, שרות מהיר IEMS לחו"ל, העברת כספים לחו"ל, השרות הבולאי, כרטיסים של תווי קנייה, כרטיסי חניה, שרות עמילות מכס, החתמת ערבים להלוואות, תשלום אשרות ויזה (לאמריקה) קבלת תשלום ביטוח לאומי קבלת גימלה מממשלת רומניה, תשלומים למשרד העבודה ולבתי משפט, העברה כספית בינלאומית, טעינה מקוונת של מכשירים שונים, תשלומי שכר של עובדים מחו"ל, החתמת בעלות על רכב.
בצנרת: הרחבת בנק הדואר אשר אושרה לקריאה שנייה בכנסת שלפי יו"ר וועדת הכלכלה של הכנסת, כרמל שאמה-הכהן "מניח תשתית לבנק חברתי אמיתי". ולא הזכרנו את השרות הרגיל של משלוח מכתבים, רגילים או רשומים וכיו"ב שרות רגיל של דואר.
הסניף שמשמש אותי לשירותים הקטנים כגון שליחת דברי דואר גדולים, ספרים למשל, או דואר לחו"ל וכיו"ב הוא סניף המלך ג'ורג' ליד דיזנגוף סנטר, במקום מאוד מרכזי בתל אביב. אני מקבל ויברציות כל אימת שעלי לגשת לסניף הזה. לקבלת דואר רשום או גדול יש, תודה לאל, אשנב מיוחד. בדרך כלל כאשר אני נמצא על המפתן לפני תלישת המספר ורואה את הקהל, נדמה לי שלא באתי למקום הנכון, אלא לאיזו הצגת fringe שנערכת בבית הדואר וכל המקומות תפוסים כיאה להופעה חינם. גם שני האנשים שרצים הלוך ושוב מול האשנבים, נראים כחלק מן ההצגה ולא כאנשים שעצביהם לא עמדו להם ו/או שהם מוחים או שמוציאים אנרגיה. אלה שיושבים מרימים עיניהם למעלה בתפילה שהמספר על הצג יזוז מהר. אבל הוא לא זז.
במקרה הטוב יש שלוש עמדות מאוישות. במקרה הפחות טוב רק שתיים. אבל גם כאשר עמדה מאוישת, לאחר שהפקידה סיימה עם לקוח בינוני או קשה, היא בדרך כלל עסוקה עם המשך אותה העסקה ליד העמדה, מחזיקה בשוברים שמשאיר הלקוח, יושבת וטורחת ומעלעלת ומחשבת ומסדרת. או שהיא בכלל מפנה את העמדה ויוצאת לה, ואז הציבור בהמתנה: מתי היא תשוב. יש והמספרים על הצג המואר לא זזים למשך 20 דקות ואף יותר שכן בעמדות התפוסות מתנהלת איזו פעילות אשר קשורה לא רק בסיג ושיח, אלא בהליכות הלוך ושוב של הפקידה, בתוך התא ומחוצה לו, איזה וידוא, בדיקה נוספת או ניירת כפולה ומשולשת. אני מביא אתי
עיתון ומצליח לסיים את הקריאה לפני שמספר המזל שלי מופיע על הצג. אחרים לא מביאים אתם חומר קריאה אבל הנייד תמיד צמוד, ואפשר לדבר בנחת שיחה בדציבלים גבוהים. ככה שלא רק עיני הקהל פעילות בצפייה למעלה אלא גם האוזניים כרויות להאזנה מלמטה. זה כאילו לא עמדת בתור בבנק לקבלת או למסירת מזומנים, אלא ניגשת בבנק לתא של הממונה על השקעות ודנת עם נציג הבנק על מצב התיק בכלל ועל מכירת מניה מסוימת או קניית אגרת חוב בפרט. ונראה שהמאושר או המאושרת ליד האשנב נהנים מכל רגע. כלומר, מטפלים בהם כהלכה והקהל מתפוצץ. מה הם עושים שם כל כך הרבה זמן!!!
אשר לזמן, בסניפי הדואר שלנו לא זו בלבד ש"זמן זה לא כסף" אלא הוא עומד מלכת. למצער אתה צריך מראש לחשב שמדובר בפרק זמן, כמו בעת הזמנת אינסטלטור או חשמלאי שיבוא בין לבין. שהרי במדינת ישראל הזמן היקר שייך לעסקונה או לעשירים. לעמך יש כל הזמן שבעולם. מה יש להם להפסיד זולת את מה שאין להם.
התנסיתי פעם במשלוח דבר דואר באמצעות דואר שליחים. השליח, כפי שהסתבר לאחר חקירה ממושכת, לא זיהה את השם על תיבת הדואר בבית הנמען. במשך שלושה ימים נעשו מאמצים לאתר את הדואר ועוד שלושה ימים כדי לתאם את קבלת החבילה.
הבעיה של רשות הדואר היא לא רק מנהלית. היא פשוט גדולה ממידותיה הנכונות אצלנו. לדוגמה, לא תמצא בנק כמו בנק הדואר שהוא שוכן בחדר קטן, צר וחמים, אינטימי כמעט, שבו כמה עמדות. בנק זקוק לשטח ולסניפי הדואר יש אכסניות שאולי ענו על הצרכים לפני יובל שנים, אבל לא כיום. בניגוד לחברות אחרות אינך יכול להעביר סניף דואר שאמור לשרת אוכלוסיה של סביבה לאיזה רובע חדש שבו יש מבנה מתאים לאכלס את כל השירותים. באותה מידה אין גם מקום במרכזי הערים בו אתה יכול להקים סניפים חדשים ובכך לצמצם את הצפיפות של הקיימים. סניף דואר ישראלי כיום הוא שריד מן התקופה העותומאנית, אף שיש בו מכשור אוטומטי.
אשר לחוק המוצע להפוך את הדואר לבנק מן המניין, נציגי העובדים של בנק הדואר מצוטטים (דה-מרקר, 7.6.2012) כי "החברה מצויה במשבר כלכלי, וכיום היכולת שלה להעמיד כסף מוטלת בספק וגם ישום החוק". מה שמלמד על המציאות הסכיזופרנית אצלנו. שרות הדואר במצב קשה, ופוליטיקאי כמו ח"כ כרמל שמאה-הכהן, לא זו בלבד שאינו טורח לבדוק אם שרות הדואר יכול בכלל להתמודד בשוק כמוסד פיננסי, אלא בשם הפופוליזם מעלה הצעה מופרכת. ככה זה עובד, אצלנו, ככה זה אובד.
ביזור מבני וביזור פיזי
במציאות הקיימת ולטובת האזרח, ושרות הדואר מיועד בראש וראשונה לאזרחים מן השורה, יש למצוא פתרון ביניים שכן הגורמים המשקיים והמוסדיים הגדולים יכולים להסתדר בלי שרותי הדואר של המדינה. שרות כמו מכירת בולים יכול להיעשות באמצעות אוטומטים, קיוסקים של הפיס או גם במרכולים. משלוח חבילות קטנות שטוחות, כמו ספרים מגזינים או כל דואר בינוני ניתן להודיע על משקל ותעריפים ולהעמיד לרשות הקהל מתקנים עם פתח גדול להשחלת חבילות שטוחות. כל מה שעל הציבור לעשות הוא להדביק מספר בולים בסכום הנקוב בתעריף לפי המשקל. היה והמשקל עודף, רשות הדואר יכולה לעשות מה שהיא עושה לגבי דואר רגיל. היא מודיעה שהדואר ששלחת חסר סכום מסוים ואתה מתבקש להדביק בולים בסכום הזה פלוס הדבקת בול נוסף. נבון ויעיל. אפשר לתת זיכיונות לסוכנים שונים כפי שאלה קיימים במקומות בפריפריה. הביזור במקרה זה לא נובע מפילוסופיה כלכלית של הפרטה אלא של כורח הנסיבות.
את כל שרותי התשלומים, כולל העברת בעלות על רכב וכיו"ב אפשר להעביר לבנקים בתנאי שיעמדו באותו תעריף של בנק הדואר לצורך השירותים הספציפיים. הם יסכימו. ככה ניתן לעשות לגבי תחומים אחרים ולהשאיר לדואר את מינימום השרות, כדי שיהיה שלד. היה אם הנסיבות הכספיות והפיזיות יאפשרו זאת, ניתן יהיה שוב להרחיב את השרות.
כאשר שרות הדואר הוא שרות ציבור עסקי רחב היקף, מן הראוי שיהיו לו מספר סניפי דגל במרכזי הקניות הגדולים, בקניונים. למקומות אלה באים רבבות אנשים שנזקקים בין היתר לשרותי הדואר. העובדה שמצב זה לא קיים מצביעה שרשות הדואר ושרות הדואר, עדיין לא הגיעו למעמד של שרות עכשווי, אשר משרת את האזרח במהירות וביעילות. אומנם חל שיפור באי אלה שירותים ומספרים לי שחלקם הופרט. אז מה? כול אלה רחוקים מלהדביק את הצרכים.
הכלל צריך להיות שהדואר חייב לשרת ולהקל על האזרח בכל הפרמטרים. זמנו של הפרט מן היישוב חשוב לא פחות מזה של הפקיד הבכיר או המשקיע ובעל ההון. העצבים שלו גם הם חשובים. הבדיחה אומנם אומרת כי ההבדל בין מי שנמצא בבית משוגעים לבין תושב הארץ הוא בכך שפציינט בבית משוגעים יודע שהוא בבית משוגעים ואילו אזרחי המדינה לא יודעים זאת ( על כך באחד הפוסטים הבאים על הצגת "קן הקוקייה"), אבל יש בכל זאת הבדל. במדינה אתה יודע מי משגע אותך.
במציאות בסמל של הדואר - הצבי - צריך לקצץ לו את הרגליים שכן קל רגליים הוא לא, ולכן באיות יש להוריד את ה-י' ובכך לשנות את סמלו למצבו האמיתי של הדואר: צב, סמל האיטיות!
לפני הסגירה: ביום ה' בבוקר עברתי במקרה על פני סניף הדואר והוא היה ריק. שאלתי אם יש ספירת מלאי והם אמרו שלא. הם עצמם לא יודעים את פשר העובדה שהפקידות מחכות ללקוחות (אין פקידים - אפליה) אולי מישהו הדליף את תוכן הפוסט שלי. אני בספק. מכול מקום זה היה מאוד חריג.
