בשדרות רוטשילד מול בית הבימה גורמים לביבי נתניהו להזיע שעות נוספות. הוא מקבל שיעור מאלף, שרטוריקה של נאומים מלוטשים ומשולבים במשחקי גוף אינם משכנעים, ואף משיגים מטרה הפוכה - הם רק מעצימים את הזעם והמחאה, שסולדת מהרטוריקה המגבבת תלי תלים של מלים שאין בהן מאומה.
בשדרות רוטשילד מול בית הבימה נשמעת קריאת תגר של דור צעיר נגד כל מה שהיה קדוש בעיני ביבי נתניהו, שגרס כי צדק חברתי, שוק חופשי והפרטת הנכסים החברתיים של המדינה הולכים שלובי זרוע יד ביד. ביבי מסמל בעיני דור צעיר זועם נגד הגישה, המאמינה אך ורק בכוחו הבלתי מעורער של השוק החופשי. אל מול הגישה הזו הגיבו מאות אלפים בקיץ 2011, והם מחדשים בשבועות אלו מחאה שהפנימה ששוק חופשי והפרטה דורסנית - זה ג'ונגל חופשי, הרומס את החלש. ולא לשם כך באנו לכאן להקים מדינה. באנו לבנות מדינה על אדני צדק חברתי ולא ג'ונגל חופשי.
בשדרות רוטשילד מול בית הבימה ובמקומות רבים ברחבי הארץ מתגבשת התובנה המוחה נגד מהלכים, שהתעצמו בעשורים האחרונים . מהלכים, שכל ממשלות ישראל היו שותפות ביישומם - צמצום מערכות שירותי הרווחה ומנגנוני ההגנה החברתית. המחאה היא במיוחד נגד ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, שבתקופתו הרקיעה התפיסה של גברת תאצר - "אין דבר כזה כמו חברה, קיימים רק יחידים: אנשים נשים ומשפחותיהם". לתפיסתה ולתפיסת חסידה, בנימין נתניהו, במידה וקיים אינטרס ציבורי, הריהו לובש צורה של אינטרס ציבור צרכנים בלבד.
למורת רוחה של מירי רגב אומר דור צעיר לא לאסכולה הניאו-ליברלית מבית מדרשו של מילטון פרידמן, שמקורה בשיקגו, אותה יישמו באדיקות רבה רייגן בארה"ב ותאצר באנגליה, כשהאחרונה הגדילה לעשות בהכרזה - "להסיג אחורנית את המדינה". ואת הבשורה הזו אימץ בנימין נתניהו וכבולדוזר פעל ליישומה. לשם כך עודד את הסקטור הפרטי בתחומים כמו ביטוח פנסיוני, שיכון, בריאות, הפחתת מסים מבעלי הכנסות גבוהות ומנגד קיצוצים דראסטיים בהוצאות הממשלה לנושאי רווחה שונים.
למורת רוחה של מירי רגב בנאומה המתלהם בכנסת נגד
דפני ליף וסתיו שפיר, קם דור צעיר המתריס נגד הכזב בו סימא וסימם ביבי נתניהו את החברה הישראלית בגישה, לפיה יש לטפח גידול ברווחים ובהכנסות של קבוצות עשירות, שיובילו לגידול בהשקעות, לצמיחה כלכלית וליצירת רבבות של מקומות תעסוקה. לתפיסתו של ביבי, הגידול בעושר של העשירון העליון יחלחל גם למטה וישפר את מצבה של האוכלוסיה החלשה יותר.
מה שכן מתרחש לנגד עינינו, שהצבר ההון שהעפיל למעלה לא חלחל למטה. יתרה מזאת בישראל ובשווקים קפיטליסטים נוספים הוא קיבל גם ביטוי של עסקות מניפולטיביות רבות בבורסות העולם, שגרם למשברים פיננסיים רבים ולפגיעות כלכליות קשות בחברות גדולות ובקבוצות עובדים גדולות.
המחאה שלא פסקה ממשיכה לומר למעשה לא לשורה של שרי אוצר בישראל - בייגה שוחט,
סילבן שלום ובמיוחד בנימין נתניהו - שאתם פגעתם בחברה הישראלית בהשתתת התפיסה שכוחות השוק יש להם מעמד אלוהי, כל ניסיון להתערב בהם הוא מרשם לאסון, והאלטרנטיבה היחידה היא העמקת ההפרטה.
כיום מתעצמת ההכרה בעיקר בדור הצעיר, המבין את החומרה במדיניות המטפחת ג'ונגל של שוק חופשי, בו צעירים התישו את יומם בשתים או שלוש משרות ואין בכוחם להשיג את הדבר האלמנטרי - קורת גג וקיום בכבוד מעבודתם.
זכרו מה שעשה עיני
על המחאה הזו ביקש בקיץ שעבר לפרוש כפיים
עופר עיני, מי שישב מהצד, כי היה משוכנע שזו משובת צעירים, שתתאייד עם חום יולי אוגוסט. אך כאשר ראה שהמחאה תופסת תאוצה בכל רחבי הארץ, הוא ניסה לדחוף עצמו לבקש לתפוס טרמפ של מנהיג מוביל ומנווט.
כיום עופר עיני החליט מראש, שהוא מעברו השני של המתרס, נוח לו להצטרף למקהלת מלעיזים, שמדובר במחאה אלימה. גם למפלגת העבודה על שלל עסקניה נוח שיתייגו את המחאה כביטוי אלים. הגדיל לעשות איציק שמואלי, יושב-ראש הסתדרות הסטודנטים, שצובע את המחאה של 2012 בצבעים של אלימות, כדי ליטול ממנה את הלגיטימיות שלה בציבור הישראלי.
צעירי המחאה רשמו לפניכם, מה שעשה עופר עיני ב-2011 לעובדים הסוציאליים. רשמו לפניכם גם את הצעד האנטי דמוקרטי שהוא מבצע באלו הימים - מפטר ועד עובדים שנבחר על-ידי ציבור העובדים, כשהוא למעשה מכשיר את הקרקע למדיניות של הפרטה ברכבת ישראל. גם כנגד מדיניות מסוכנת זו של ההסתדרות חייבת תנועת המחאה להגיב במלוא העוצמה.
