מר ספק סביר

הבוקר, טיילתי את כלבי, בו ג'י, כפי שאני עושה מדי יום. אמש, איים עלי החזאי הדואג לבריאותי בחמסין נורא והמליץ בפני כי אצא לטיול הבוקר השכם ככל הניתן. כיוון שחונכתי להאמין לדברי אנשי התקשורת האמינים, המקצועיים ושאינם בעלי משוא-פנים, הזדרזתי ועשיתי כמצוותו.

למרות השעה המוקדמת מאד בה יצאתי מביתי, הלך למולי שכני לוילה מצד הדו- מר סביר הגר ממש מעבר לקיר.

"בוקר טוב וגם שלום" חייך אלי מר סביר. בעיניו ריצדה שביעות רצון זחוחה וקצוות עדינים של חיוך נראה בזוויות פיו.

"ממה האיש הזה מרוצה?" שאלתי את עצמי כשאני בוחן את הכביש המלוכלך, הגינות העייפות ועצי השדרה כרותי הענפים, בהם מקשטת עירית אור יהודה את רחובי.

נעצתי מבטי בשפם הלבן שהתנוסס מעל שפתו העליונה ומבלי משים הושטתי את ידי לנקות אבק דמיוני תחת אפי.

"אה, זה?" חייך מר סביר "זו אבקת סוכר של הנפוליון שחיסלתי כרגע עם השמפניה". הוא מחה את פיו בגב ידו והתאים את פסיעותיו לשלי.

בו ג' התעקש לבדוק מסר שאחד מידידיו הותיר לו על שיפולי גזע עץ התות.

"שמפניה?" חשבתי לעצמי בגועל, "על הבוקר? נפוליון מלא כולסטרול ואבקת סוכר? האיש הזה ירד מהפסים!" לא השבתי ורק משכתי את גבותיי גבוה ככל הניתן כאומר "מה אפשר לעשות, יש החוגגים ויש החייבים בדיאטה רצחנית". משכתי ברצועתו של בו ג'י ופניתי לעבר גינת הרחוב הסמוכה לביתנו.

"מה אתה בורח, שכן, "פנה אלי מר סביר, "בוא ונלך יחד. בוקר. שכנים. הליכה. בריאות. " ניסה להיכנס לקצב הליכה הראוי למצונתרים תאבי חיים.

אינני אוהב את שכני מר סביר. מעולם לא סמפטתי אותו.

כאשר הגענו שנינו להירשם לעמותה שבנתה את שכונת האקדמאים באור יהודה, נשאתי עמי העתקי תעודות אוניברסיטה נושנות שלי ושל רעייתי. הרי הוועדה דרשה להציג תעודות "אקדמאי". כשפרשתי את מבחר התעודות לפני "הוועדה" שמנתה שני מקורבים לראש העיר ואת יושב ועד תחנת המוניות המקומי, הזדרז מי מעלי לנפנף בכמה מכתבים ממכוני השכלה המעידים על מוכ"זם כי הינו בעל השכלה "מעל הספק הסביר."

כאשר הגענו לבנק ירושלים כדי לקבל משכנתה הצגתי לפקידת הבנק הרווקה חמורת הסבר את תלושי המשכורת שלי, של רעייתי, של ילדי , של חמותי ושל חמי עליו השלום, ואף כמה שטרות משכון לנכסינו המעטים. על ראש הערימה הנחתי בנונשלנטיות תעודת תרומה מיוחדת לבית החולים שניידר לילדים וכן את התעודה המעידה כי אבי תרם בשנת 1950 עצים לקרן הקיימת, מקווה שהפקידה לא תבחין בשמות המשפחה השונים שלי ושל אבי.

לא הספיקה הפקידה להשיב רוח על פניה בערימת הניירות שלפניה והנה מר ספק סביר זורק לעברה פתק קטן מראש העירייה האומר "מר.... הינו בעל רכוש מעבר לספק הסביר" ובכך השלים שכני לוילה את רכישת הבית שנוסף לאוסף הדירות שצבר לעצמו.

"אני אספן" חייך לעברי אז וקרץ בעינו, "נדל"ן. אספן. קאפיש?"

מאז סיכמתי עם רעייתי שתחי': "שכננו הוא מר ספק סביר."

מאז עברו שנים לא מעטות ולאט לאט התרגלנו להמולה הקבועה שעלתה מעבר לקיר גם בשעות בהן נוהגים אקדמאים בני תרבות לנמנם את מנוחת הצהרים שלהם. ידענו - לשכן הצמוד לנו בוילה מערכת קשרים מסועפת עם כל שועי המדינה.

לא עברה שבת מבלי שאפתח את העיתון ואראה את שמו של שכני בצדה של אישיות רמת דרג, "מר נתניהו ורעייתו, מר ספק סביר ורעייתו, בפתיחת האופרה הישראלית". "מר אהוד ברק ורעייתו שבו מביקור מוצלח מאד בוושינגטון. בפגישתו של מר ברק עם נשיא ארה"ב, השתתף מר ספק סביר". "שר האוצר נשפט לאחרונה על כל מיני שטיקים בקשר למסעי שורשים למקורות השואה. ספק סביר ורעייתו איחלו לשר הצלחה במוסד לגמילה אליו נשלח".

"תראי, תראי" אמרתי בזמנו לאשתי שתחי' "הוא בכותרת הראשית, הוא במוסף ממון, הוא במוסף תרבות, הוא במוסף כלכלה, הוא במוסף עיצוב וגם בגלריה, הוא במוסף עכבר העיר, וגם בציורי הילדים ובתשבצים לא נפקד מקומו. איזה שכן עסוק!"

בו-ג'י משך אותי לעבר הגינה. לא פציתי את פי והנחתי לספורט הבוקר לעשות את שלו. עד מהרה המיר שכני את חיוכו בנשימה הולכת וכבדה ואף מחה את פניו בשולי חולצת הטריקו שלבש.

האצתי מעט את הקצב. אולי יחליט לקצר את מסע הייסורים וישוב לביתו.

אני לא יודע" התחיל שכני ללהג, " אתה יודע, הספק הסביר הוא כבר לא כל כך סביר בעיני".

הבטתי בו ומשכתי את גבותיי שנית במרומי מצחי, ממש עד גבולות השיער, לו הקרחת שלי לא הייתה כל כך בלתי סבירה בעליל. המתנתי. לא היה לי ספק שלשכני יש מה להגיד והוא מחפש אוזן סבירה.

"אז הוא זכאי. אבל, אני לא יודע... כל הבתים האלה.... מאיפה זה מגיע? ממשכורת של שר, ראש עיר, ראש ממשלה? וכל המעטפות, והרישומים של שולה... מה, שולה סתם רשמה שם כל מיני? הרי היא הייתה כל כך עסוקה עם אחיה ועם מס הכנסה! וילדים אין לה? ובעל? ומשפחה? אני לא יודע.... והעטים. נו אז נניח שהיו לו רק 400 עטים ולא 1300. 400 עטים!!!. תראה לי יש שנים..." שלף שכני את שני העטים שהציצו מכיס חולצת הספורט שלבש.

"SHIT!!!!" , קרא, "ואחד אפילו התחיל לנזול...." מר סביר השליך את העט הנוזל ממנו ואילך. כתם כחול קטן החל להתפשט על חזה חולצתו המיוזעת מעצב מעצמו מין מגן דוד כחול מסוגנן. מגן דוד הנמצא ממש בצד הלב הפועם.

"תראה תראה" לחש מצפוני לאוזני "איזה מזל יש לאיש הזה! גם כתם הדיו הזה יהפוך עד מהרה לסמל ציוני ראוי."

מר ספק סביר ניגש לספסל שעמד ליד גינת הרחוב הרחוקה מביתנו. גם בו-ג'י ניגש לספסל והסביר לאחת מרגליו מה הוא בדיוק חושב עליה.

"בוא, שב," קרא אלי, "נשב לרגע. אני לא יודע, גם כל הנסיעות האלה, ואשתו והתערוכות, ומלונות הפאר, וילדיו, ואחיו עם ההלוואות מהשוק האפור והשחור והירוק, תגיד, מאיפה כל זה מגיע? ממשכורת? גם אצלך מסתובבים האלפי דולרים האלה? מה אני אגיד לך, שמע ממני יש לי ספק סביר שזה כך ואם לא, לא קוראים לי...."

"ספק סביר!" אמרתי והסבתי את גבי.

כשחזרתי הביתה הצביעה רעייתי על כוס הקפה שהכינה לי.

"הקפה כבר קר כמו פיפי. תאכל משהו לפני שאתה הולך לעבודה? הכנתי לך פרוסה עם גבינה. עוד תספיק?" שאלה רעייתי והציצה לעבר השעון המאיר הניצב על המקרר .

"את לא תאמיני את מי פגשתי כרגע" התחלתי לשתות את הפיפי ולבלוע את פרוסת הלחם בגבינה שהייתה מונחת לידה.

"אין לי ספק את מי פגשת!", צחקה אשתי.... "הוא צדיק, הוא צדיק הוא צדיק" התחילה לפזם ולעלות לקומה השנייה כדי להזדרז ולתפוס את האמבטיה לפני שאספיק.

"מאיפה בא לך הפזמון הזה דווקא עכשיו?" קראתי בפה מלא, מניח את כלי ארוחת הבוקר המלוכלכים בכיור , מקווה שמישהו כבר ישטוף אותם.

"תקשיב, תקשיב," קראה אלי חוה מהאמבטיה הפתוחה.

מעבר לקיר, בדירתו של מר ספק סביר, נשמע שירו המפורסם של אריה דרעי מנוגן בקולי קולות. ברקע נשמע מישהו המטאטא שברי כוסות ובקבוקים שהתגלגלו על הרצפה.

"אין ספק" אמרתי "צדיק ותם, השבח לאל בורא עולם! מאהוד עד אהוד לא קם כאהוד!"