הנה קרב ערב יום כיפור קטן, השנה כ"ח באב, בעוד שלושת ימים ערב ראש חודש אלול המבשר את יום כיפורים הגדול ארבעים יום לאחריו.
לקיים תורנות תענית ותפילה וצדקה
כבר הייתה מלחמת יוה"כ, אבל תוצאותיה ופרותיה מגיעות עכשיו וגם מחיר השלום, הן של קמפ דיוויד והן של אוסלו. במקום חרדה חסרת כל תועלת מול מסכי הטלוויזיה, שהרי זה אומר בכה וזה בכה, יש להתעלות מול המציאות האפוקליפטית ולהוציא את התיבה לרחובה של עיר. כלומר, להכריז על תענית ציבור נמשכת כל אותם ארבעים יום, מלבד ימי ראש השנה ושבתות. ימי שישי בערבי שבתות וימי ראשון, כדי שלא ייצאו מעונג לצער, ולקיים תענית בתורנות של יהודים המרגישים שצריך לצעוק אל ה': תענית תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה.
ייעשו בעלי הסמכות התורנית מה שביכולתם. למשל הרבנות הראשית, הרב עובדיה, ראשי הליטאים, ראשי החסידים, הציונים הדתיים וכן כולם גם אלה שאינם אורתודוכסיים וגם עוברי עבירה, וגם חוזרים בתשובה. לא שמענו עד עכשו קולות בעניין. בנינווה זה הצליח, אצל הגויים זה הצליח. הם האמינו בה', מקטנם ועד גדולם. אפילו הבהמות צמו.
ילבשו
שמעון פרס ונתניהו שק וכן שרי הממשלה והאופוזיציה ותינוקות של בית רבן.
על נינווה, עיר גדולה באשור, מהלך ארבעים יום, נגזרה כליה. ה' מורה ליונה הנביא, שקיצור שמו הוא נינווה, להזהיר את אנשי נינווה. יונה, על-פי חז"ל, קדם לברוח תרשישה כי הוא אינו מפרגן לאנשי נינווה שיחזרו בתשובה. הוא מנסה להשתמט משליחותו, ולו במחיר חייו, אבל ה' כופה עליו שליחותו. אנשי נינווה אכן חוזרים בהם מדרכם הרעה וה' מבטל את הגזירה.
המקובל הרב לוי סעדיה מוצפי זיע"א הזהיר לפני כשמונה עשרה שנה על הצפוי מצפון. האם כעת הגיע זמן פריעת השטר?
לכן, קודם כל יש לקרוא בגרון ולא לחסוך ולקיים תורנות תענית ותפילה וצדקה. יצום אדם מישראל מבוקר עד ערב וישלימו כולם את הארבעים. מלבד ימים שאין מתענים בהם. אולי תתבטל הגזרה. אולי יחוס אולי ירחם..
אבל מהם הנדרים הראויים אם תבוטל הגזרה. דוד המלך חטא לה' מפני שהלך לכבוש כיבושים בסוריה לפני שכבש פלטין של מלך, לפני שכבש את ירושלים. ונגזרה גזרת מגיפה על ישראל על שלא תבעו בנין המקדש.
לכן, יידע עם ישראל והרבנות הראשית והרב עובדיה והליטאים והחסידים והציונים הדתיים ופרס וביבי וברק, כי עליהם לנדור נדרים כאנשי נינווה, והנדר היחיד המשמעותי הוא להתחייב להקים את בית המקדש במקומו, מיד עם ביטול הגזרה בכל דרך שהיא. כי הבריחה מהר הבית ומהקמת המקדש במשך ארבעים וחמש שנה היא שהביאה את אירן עד כאן ואת אשור ומצרים ואת כל חיל גוג ומגוג.
קריאה לתענית ללא הנדר הזה אין לה משמעות אלא להפך היא מרגיזה פי שבע כטובלים ושרץ בידם.
[יב] מצוה על כל עדת ישראל, שעל כל צרה שלא תבוא, יתענו ויתפללו על צרתם לפני ה' יתברךלז. ואם אין העת מוכשרת להתענות כגון הנרדפים שאינם רשאים להתענות שלא לשבר כחם, יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות לכשינצלו, ונחשב להם כאילו התענו עתהלח, כמו שמצינו בדניֵּאל, דכתיבטל ויאמר אלי אל תירא דניֵּאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את ליבך להבין ולהתענות לפני אלהיך, נשמעו דבריך:
[יג] מנהגינו כשיש צרה ח"ו, לקבץ את הציבור אחרי תפילת שחרית או בזמן המנחהמ, וקוראים מזמורי תהלים, ואומרים לפניהם דברי כיבושין מזעזעים, וסליחות ותחנונים. ותוקעים בשופרות רבים יחד, להחריד הלבבות ולעורר את הרחמים (בזמן שאומרים י"ג מדות, וכן י"י הוא האלהים וכו' י"י מלך וגו'מא). וכשהוא מפני עצירת גשמים, משנים במרנות, תמורת והב לן ליבא לתיובתא ולא נהדר וכו', אומרים והב לן טַלָּא ומטרא דברכתא, ולא נהדר וכו'. וכשהוא מחמת האויבים, מלבד תהלים וסליחות כנז"ל, פותחים ההיכל בשחרית כשמגיעים לויושע ואומרים השירה בעמידה בכוונה ובהתעוררות, ופסוק תפול עליהם אימתה וגו' חוזרים ג' פעמיםמב. וכשקובעים תענית ציבור, לא נהגו שיאמר הש"צ עננו בחזרה, וגם אין מוציאין ספר תורהמג. גם בשבת אומרים תהלים אם השעה צריכה לכך, [...] רק פסוקים מעין המאורע. וי"ג מדות מותר לומר בשבת, אבל לא נהגו כןמד:
רמב"ם הלכות תעניות פרק א
הלכה א - מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר +במדבר י'+ על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.
הלכה ב - ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב ירמיהו ה' עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
הלכה ג - אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה +ויקרא כ"ו+ והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.
הלכה ד - ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים, ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד, ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר, השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות, ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש שנאמר תהלים צ"ח בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'.
