|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
בלי פוליטיקה ובלי פלשתינים - רשמים מישראל עכשיו. והפעם מכתב גלוי לאחיות במחלקה כירורגית ה' בבית-החולים "אסותא" בתל אביב, שהקימונו על רגליי. במקום מכתב, במקום זר ובמקום עציץ - כתודה חלקית על מה שהעניקו לי בארבעה ימים וחצי של אשפוזי
|
זה היה כמו צניחה שנייה - בפעם השנייה תוך עשור נקבע ניתוח גדול בבטני. הפעם אושפזתי במחלקה כירורגית ה' בבית החולים "אסותא" בתל אביב.
אין ספק - פחדתי.
גם המידע הרפואי לא הפריך את פחדיי.
התעוררתי מהניתוח במיטה ליד הדלת בחדר 218. מחט ("ברז", קראתי לה) הייתה תקועה במרפקי השמאלי. מחט אחרת סמרה מגב כף ימיני. ניסיתי לבדוק את מצבי, ובני משפחתי ניגשו אליי מחייכים. הם כבר שמעו מהמנתח שהניתוח הצליח. הרגשתי בקושי את הכאבים, אך לא הצלחתי להזיז אבר - פרט לידיי, שנאסרו בצינורות העירוי.
למזלי, המזגן עבד במרץ - לתוגת שכני לחדר ואשתו. האחיות הגיעו מדי פעם למדוד לחץ דם. באותה הזדמנות גם דקרו את אצבעי - למדוד את רמת הסוכר בדמי - ומדדו חום. אולי יביאו אוכל? רק החליפו מדי פעם שקיות עירוי, והסירו שקיות ניקוז. "יש לך צבע יפה", אמרה למחרת האחות, שהחליפה את השקית בקטטר שלי.
מהניתוח הקודם ידעתי, שבבוקר ינסו להורידני מהמיטה. פחדתי, שיוציאו את הקטטר. זה יחייבני לקום בתכיפות גדולה יותר. סיוט.
עם לילה החלו האחיות לכבות אורות, וניסו להרחיק את בני המשפחות ואת החברים - כדי לאפשר לחולים מנוחה. אחות הסבירה לזוגתי את העומד לקרות, והציעה לה לחזור הבייתה לשינה נוחה ונעימה מאשר על הכורסה למרגלות מיטתי. היא נשמעה משכנעת. הסכמנו, ונפרדנו. האחות קירבה אליי את מערכת האזעקה, והגביהה את מחסום המיטה - לבל אעוף ממנה בשנתי, כאילו יכולתי לנוע.
בין לבין חגו אחיות (וגם אחים, רצוי לציין) סביב חדרי המחלקה, וניהלו אותה ביד רמה - אבל עם הרבה חום. הרבה ליטראות של הערצתי הן שאבו ממני לנוכח תפקודן. למעשה, אחרי ביקור הרופאים הן היו כמעט הכל וכל הזמן.
תודה
לפני שיצאתי מהמחלקה רציתי להיפרד מהאחיות - פעם קראנו להן "רחמניות" - של כירורגית ה'.
ספר התודות המסורתי מונח קרוב לעמדת האחיות. על הקירות - כמו בכל בית-חולים - סדרה של מכתבי תודה ממוסגרים ותמונות שי. אני מניח, שחלק ניכר מהעציצים הנהדרים במסדרונות המחלקה הנם שי מחולים מרוצים. רציתי להיפרד אישית. למרות שלא הצלחתי לקלוט את רוב שמות האחיות, אזהה אותן בגלל החום, שנבע מהן. ניגשתי לאט אל עמדתן, והן עמדו ושמעו נזיפה של רופא, שהיה מלא טרוניות. הרגשתי פגוע יחד עימן. הימים הספורים, שעשיתי במחלקה כירורגית ה', הפכו אותי לבן-בית. הוויכוח המיותר-כנראה הסתיים, והאחות הראשית נפנתה אליי. רציתי לדבר, ובמקום מלים יצא ממני רעד נורא. האחות הראשית ניגשה אליי בדאגה.
"רק רציתי להגיד תודה ושלום", אמרתי בקול שבור.
היא נרגעה, אך המשיכה ללוותני במבטה, כדי להיות בטוחה.
יצאתי לאטי ללובי. גל של בכי ושל דמעות אחז בי על הספסל.
לא האמנתי, שכל כך מהר אצא הבייתה.
עכשיו - אחרי כארבעה ימי אשפוז וחצי - אני מרוחק שתי קומות, פיסת הליכה ומשרד הקבלה מהגשמת חלומי.
עד שהגיעה כלתי לקחתני נרגעתי קצת, וניגבתי את הדמעות. שרידי התרגשותי עדיין ניכרו בי. "כתוב להן מכתב יפה", אמרה זוגתי. גם כלתי הצטרפה אליה. ודאי. באשפוזי ב"אסותא" למדתי להעריך את המקצועיות של האחיות ושל האחים בכירורגית ה' ואת איכות היחס האישי והשירות המסור, שנתנו לחוליהן - שהנהלת בית-החולים קוראת להם, לקוחות.
אחיותיי היקרות ואחיי היקרים, אני שולח את הקטע הזה במקום מכתב, במקום זר ובמקום עציץ - כתודה חלקית על מה שהענקתם לי בארבעה ימים וחצי בכירורגית ה'.
תיאור מקוצר של אשפוזי - באהבה רבה.
לא אשכחכן.
|
| תאריך:
|
08/10/2004
|
|
|
עודכן:
|
08/10/2004
|
|
אביתר בן-צדף
|
|
קצין האג"ם של חטיבה 35 אל"מ (מיל.) גיל דוד, טען פעמים אחדות, לרבות בדיון באוניברסיטת תל אביב, במסגרת העמותה להיסטוריה צבאית, שאסור היה לשלוח את גדוד 890 לחווה הסינית. הוא ביסס את טיעונו בכך שמפקד אוגדה 143, אריאל שרון, סרב לשלוח אליה את חטיבת צנחני המילואים 55 בפיקודו של דני מט, כדי לפתוח את הצירים "עכביש" ו"טרטור", כי לפי שרון החטיבה תושמד על-ידי המצרים שנמצאו שם.
|
|
|
|
|
"מה אני צריכה את הגט ממנו?!" אמרה לי רחל (שם בדוי), אישה הנמצאת בסוף העשור השישי לחייה. הנהנתי בראשי לשלילה, לאות שסבורה אני כי היא טועה, אך היא בשלה: "לא רוצֶה - שלא ייתן, בגילי זה כבר לא משנה... אז שיהיה כתוב על הנייר שאנחנו נשואים... ביג דיל! שיבושם לו. אני לא אתן לו לסחוט אותי רק בשביל חתיכת הנייר הזו. את יודעת מה? אני מצפצפת על הרבנים ואני גם מצפצפת על המדינה... מבחינתי אני לא חלק מהשיטה הזו ולצורך העניין - אני לא חלק מהמדינה. זו כבר מזמן לא המדינה שלי!"
|
|
|
|
|
בסדרה של מאמרים עוקבים ב"מקור ראשון", ניכרת מבוכה עצומה של כל הכותבים נוכח מהלכיו של ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון. וזאת למרות שאותו אריאל שרון הקדים לבחירות האחרונות בהן זכה לרב מוחץ את כל ההצהרות אשר מדירות שינה מעיניהם של הכותבים.
|
|
|
|
|
מי זכאי לדרוש? על מי האחריות לשלם? ועד מתי?
|
|
|
|
|
לבי לבי לתושבי שדרות, ואין צורך בדמיון רב כדי להבין, שמצב בו אינך יודע, מתי והיכן ייפול עליך ועל ילדיך הטיל, וגם בבית אינך מוגן - שמצב כזה הוא בלתי נסבל. הלא בהפצצות האוויריות הגרועות ביותר במלחמות שאנחנו מכירים, הושמעו צפירות אזעקה ולציבור ניתנו כמה דקות לחפש מחסה. והיו מקלטים ושקי חול ומרחבים מוגנים. כאן - כלום!
|
|
|
|
|
|
|
|
|
צבי גיל
"לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות" - מתוך מנשר ניצולי השואה
|
|
|
|
|
יהונתן קלינגר
היתרון של מערכת ציבורית היא שכל עוד היא עובדת, גם העשיר וגם העני יקבלו טיפול טוב. כשיש עומס נוצרות שתי בעיות: החזק והעשיר הולך למערכת הפרטית, אבל החלש צריך לצעוק חזק יותר כדי לקבל ...
|
|
|
|
|
יצחק בריק
כניסה לרפיח תביא להרס מוחלט של יחסינו עם מדינות העולם ועם מדינות ערביות שאיתן יש לנו יחסי שלום, ויהיו לכך השלכות קשות מאוד. כניסה לרפיח גם לא תשאיר אף לא חטוף אחד בחיים, ויהיו הרבה...
|
|
הבלוגרים הנקראים ביותר ב- News1
|
|
